זאת בדיוק מוזיקה ישראלית

בשנים האחרונות מנסים מבקרים, עיתונאים וחובבי מוזיקה מקומיים להגדיר מהי מוזיקה ישראלית. במוצ"ש, על בימת היכל התרבות, ניתנה תשובה משכנעת מאוד לשאלה הזו. מופע סיום הסיבוב של ברי סחרוף - סיבוב שהתחיל עם יציאת האלבום "ליקוטים" - היה המחשה לחשיבות פועלו של סחרוף ביצירת הדבר החמקמק הזה שנקרא מוזיקה ישראלית.

שירים שנוצרו לאורך כארבעה עשורים הרכיבו הופעה של יותר משעתיים וחצי, ושירטטו בנקודות את הציר שעליו התפתחה המוזיקה המקומית. היו שם שירים של אלתרמן ("ירח" ו"עוד חוזר הניגון"), פיוט של אבן גבירול ("שלום לך דודי"), ניו וייב אייטיזי (“Ghosts Can’t Run Away”) של פוריין אפייר), להיטי ענק ("עיר של קיץ", "כמה יוסי"), מוזיקה ים תיכונית ("בום פם"), קאבר למוזיקאי ישראלי אחר ("עיר מקלט" של אהוד בנאי) ומוזיקאי יוצר אחד שמצליח להישאר רעב ורלוונטי, מדויק ולוקאלי, נכון ורענן. ההיכל היה מלא בקהל מגוון מאוד, שעמד על הרגליים החל מהשיר השני ועד סוף המופע, שר בקול את כל השירים והזרים בחזרה לבמה אנרגיה אדירה. מה שרק מוכיח את הטענה על מיקומו של סחרוף במוזיקה הישראלית.

סחרוף גם בחר לארח שני אמנים במופע. מהדור הצעיר - את נצ'י נצ' ששרף את הבמה ולא הסתיר את ההתרגשות מהמעמד. מדור המייסדים - את יצחק קלפטר שגרם לסחרוף עצמו להתרגש ולקהל להביע אהבה והערכה עצומות. יש בבחירה הזו יצירה של שרשרת דורות, אפשרות להראות בצורה ממש מוחשית איך תרבות שיודעת לכבד את השורשים שלה ושואבת מהם את מקורות ההשראה והיצירה - מתפתחת על יסודות איתנים והולכת קדימה בביטחון. סחרוף, בצניעות ובחוכמה שלו, יצר ויוצר חיבורים כאלה באופן טבעי מאוד. יכול מאוד להיות שהוא גם התשובה לשאלה שהצגתי כאן למעלה.