האם מעשה כישוף שנעשה על ידי מומחה שבטי יכול להיחשב כתקיפה או כפגיעה של ממש על ידי בית משפט ישראלי? האם הטלת קללה יכולה להיחשב כבסיס לתביעת נזיקין בין בני זוג מסוכסכים?
שאלה מעניינת זו הגיעה לפתחו של השופט הבכיר לדיני משפחה איתי כץ, בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. ההתנגשות הזו בין עולמו המערבי והמשפטי של השופט לבין המסורת השבטית הובילה את השופט לפעילות משפטית לא שגרתית, וזאת כדי שלא לזלזל באמונה הפשוטה של בני העדה האתיופית ובכל זאת גם לכבד את הדין המערבי.
המקרה בו דן השופט עסק בבני זוג מעדה האתיופית, שהתחתנו בארץ מוצאם לפני 30 שנה, עלו לארץ וילדו 4 ילדים משותפים, עד שנוצר משבר בזוגיות והשניים נפרדו בטונים צורמים.
האישה טענה בפני השופט כי בעלה לשעבר פנה למכשף מוכר בן העדה שהכין לו מרקחת. לטענתה, בעלה הגיע לביתה, מרח עליה את המרקחת במן שישנה ומאותו הרגע עולמה השתבש, היא חשה חולשה ופחדים וחייה השתנו ללאה הכר. מעבר לעצם טענת הכישוף נוספו תביעות נזיקין שונות על גניבת כסף מצד הבעל והעברתו לבני משפחתו באתיופיה.
כאן כאמור עמדה בפני השופט עצם היכולת לדחות את טענת הכישוף, אך הוא נקט בדרך שונה וחכמה מאד ועסק בשאלה האם בכלל ניתן להוכיח כי מעשה כישוף הוטל על האישה. לכן בחן השופט את הראיות והראה כי לא ניתן כלל לתמוך בטענת האישה, כי אין לה שום ראיות לעצם המעשה, להשפעות שלו עליה ולקשר בין מצבה הנוכחי לפעולה אקטיבית של הבעל הקשורה לכישוף ולמריחת משחה עליה.
בהחלטתו כתב השופט כי "באשר לתביעת הכישוף: התובעת לא תמכה עדותה בכל ראיה חיצונית על עצם קרות האירוע ואני מעדיף את עדות הנתבע כי האירוע כלל לא התרחש, על פני עדות האישה כי התרחש".
בהמשך ציין השופט כי "לו גם הייתי מקבל את גרסתה של התובעת באשר לקרות האירוע, וכזכור איני מקבלה, הרי אין במסמכים שהוגשו כדי לבסס כל קשר סיבתי ולו לכאורה לאחריות הנתבע לתלונות התובעת על "חולשה עייפות ופחדים", ובית המשפט נעדר כלים כדי להעריך נזקי כישוף או אם הוא פעיל ואפקטיבי".
בסיכומו של דבר דחה השופט את התביעה וזיכה את הבעל, כשהוא מציין כי דין התביעה להידחות מהנימוקים לעיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
