מדרקון לעכביש: סרט המשך שלא מכבד את קודמיו

"הנערה ברשת העכביש", ארה"ב 2018

שמונה שנים אחרי שדיוויד פינצ'ר ורוני מארה הגישו את "הנערה עם קעקוע הדרקון", ותשע שנים אחרי שהטרילוגיה השבדית המקורית הפכה את הנערה המקועקעת המקורית, נומי ראפאס, לשחקנית מפורסמת, אולפני סוני מאתחלים את הסדרה מחדש עם "הנערה ברשת העכביש".

הפעם קלייר פוי ("הכתר") היא זו שמגלמת את ההאקרית הפאנקיסטית־פמיניסטית ליסבת' סלנדר, כאשר העלילה (ששולחת אותה לגנוב תוכנת מחשב, מסבכת אותה עם גנגסטרים רוסים ומציבה אותה מול אחותה התאומה המופרעת) מבוססת בחופשיות רבה על הספר הרביעי בסדרת "מילניום" (והראשון שלא נכתב בידי יוצר הסדרה, סטיג לארסון, שמת ב־2004).

הבעיה העיקרית ביצירתו האפלה, המסוגננת ונטולת הייחוד של פדה אלווארז ("לא לנשום") היא הסתמיות שלה. ספרי "מילניום" אמנם לא נחשבו ל"ספרות גבוהה", אך ברגע שמתחילים לקרוא אותם, קשה מאוד להפסיק. לא כך עם הסרט הזה. התסריט שעמו עובד אלווארז מרדד את עלילת הספר, מקטין את מספר הדמויות באופן קיצוני ומסתפק בבניית מרדף מתמשך, שראינו כבר מאות פעמים בעבר.

בתוך כך, שותפה הנאמן של סלנדר, העיתונאי החוקר מייקל בלומקוויסט (סווריר גודנסון), שתמיד משחק תפקיד מרכזי בהרפתקאותיה, נדחק לשוליים, ובהיעדרו, סלנדר משילה כל ממד אנושי והופכת לגיבורת על כל יכולה. מדובר בהחלטה אומללה, בלשון המעטה.

חלק מהבחירות שעשה אלווארז בוודאי נבעו מאילוצים תקציביים, שכן הסכום שהועמד לרשותו הוא בערך חצי מזה שקיבל פינצ'ר. ובכל זאת, קשה להתרשם מסיפור המוצא הבנאלי שנתפר עבור סלנדר, ובלתי אפשרי להתרגש מההתרחשויות הדלוחות שמעסיקות אותה. גם כי הן שואבות יותר מדי השראה משני סרטי ג'יימס בונד ("סקייפול" ו"ספקטר"). אבל גם, ובעיקר, מפני שאלווארז מנסה להקים כאן בניין רב־קומות מבלי להניח קודם את היסודות.

בשורה התחתונה, "הנערה ברשת העכביש" כל כך להוט לבנות את המיתולוגיה של הדמות הראשית שלו ולתכנן את סרטי ההמשך, עד שהוא שוכח להשקיע את המאמץ הדרוש כדי שנרצה להמשיך לצפות בדמות הזאת. ליסבת' סלנדר ראויה ליותר.

ציון: 4