"חיי מדף": בלי צו חיפוש

כשמדברים על טקסט ספרותי, כדאי לעיתים לטשטש, מבעוד מועד, את ההבחנה האנושית כל כך בין עיקר לטפל. גם הפרט הארצי והשולי נושא עימו כוחות כשהוא נרתם למשהו גדול ממנו בטקסט. הוא שואב אנרגיה שזמינה במרחב שאינו ברור ומוחלט: כשהוא עומד לבדו הוא תם ועקר, אך לא כך בבואו לשרת רעיון שלם. שכן אין תפקיד הספרות לגבש תמונה חזותית או לחוות תחושה, אלא בעיקר לנגן לקוראיה מנגינה פנימית, ייחודית לתוך תוכם.

לכן הקורא הוא מאזין חשוב מאין כמותו, ועל אוזנו להיות כרויה גם לכיוון צלילים שאינם חלק מההרמוניה. זו לא צריכה להיות דווקא האזנה קפדנית מדי, שכן אז הדעת אוטומטית ואטומה, ובהכרח תחמיץ הזדמנויות. כתב אבות ישורון: "רוב הקוראים שווים בדרגה: באים אל השיר עם צו חיפוש, עם טביעת אצבעות, עם תצלום, עם רתחה, עם שנאה... ואילו השניים־שלושה קוראים שיש, אלה אינם באים עם השגות ופירכות, אלא מניחים את השיר בינם לבין הכוכבים". ומה מתרחש ברווח הזה, שבין הארץ לשמיים?

מילה סתומה היא לפעמים עניין של חיים ומוות. הרטה מולר לא מוכרת לקוראי העברית למרות זכייתה בפרס נובל לספרות בשנת 2009, ועל אף הופעת תרגום הרומן שלה, "חיית הלב", שנתיים לאחר מכן. ובכל זאת כדאי להיתקל שוב, מחדש ואולי לראשונה, בסופרת המוזרה והייחודית הזו - הכותבת בשפה הגרמנית, שפת משפחתה שהשתייכה למיעוט השוואבי ברומניה הטוטליטרית.

ומדוע? כי בספרה השבור, המקוטע, הלוקה בפרנויה מופרזת, הסתימוּת היא חבל הצלה שבקצהו הישרדות ושפיות. ארבעת הגיבורים הסטודנטים מנסים לפרום את שגרת הרודנות בעירם הגדולה באמצעות התכתבויות תכופות וחשאיות, שבהן שתולים שמות קוד וצפנים, והכל תחת עינו החושדת של קצין בסקוריטטה. "המילים מצוננת ומספרי ציפורניים גירשו אותי מהמובן שלהן עצמן ומהמובן שהסכמנו עליו", מעידה המספרת, "לא מצאתי בהן עוד דבר והנחתי להן להופיע במשפט שהיה אולי טוב ובלי ספק רע... מחיקה רק של מצוננת ושל מספרי ציפורניים היתה בלי ספק מפלילה וטיפשית יותר ממשפט גרוע" (מגרמנית: טלי קונס; מודן, 2011).

המילים השרירותיות היו עבור הגיבורה של מולר אותה "חיית הלב", כשם הרומן - קצהו של איד שאינו מניח לנפש לגווע גם במצב של חשיכה גמורה. הכתיבה של המילים הללו, יהיו חסרות פשר או רבות משמעות, אפשרה לה להמשיך לחיות, לקוות לגאולה במקום אחר. כי בעצם הוויית המילה יש צליל, רגע של מנגינה ועולם, גם אם היא נקראת בלחש ובפחד. "יכולתי להמשיך ולספור אנשים ברחובות, לספור גם את עצמי ביניהם, כאילו הייתי יכולה לפגוש את עצמי במקרה. יכולתי לומר לעצמי: היי את, מישהי. או: היי את, אֶלֶף. רק להשתגע לא יכולתי. עוד הייתי בתוך דעתי".