"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": בלי צו חיפוש

קורא הוא מאזין חשוב מאין כמותו, ועל אוזנו להיות כרויה גם לכיוון צלילים שאינם חלק מההרמוניה

,עודכן
צילום: אי.פי // קלאודיו אבאדו מנצח על תזמורתו

כשמדברים על טקסט ספרותי, כדאי לעיתים לטשטש, מבעוד מועד, את ההבחנה האנושית כל כך בין עיקר לטפל. גם הפרט הארצי והשולי נושא עימו כוחות כשהוא נרתם למשהו גדול ממנו בטקסט. הוא שואב אנרגיה שזמינה במרחב שאינו ברור ומוחלט: כשהוא עומד לבדו הוא תם ועקר, אך לא כך בבואו לשרת רעיון שלם. שכן אין תפקיד הספרות לגבש תמונה חזותית או לחוות תחושה, אלא בעיקר לנגן לקוראיה מנגינה פנימית, ייחודית לתוך תוכם.

לכן הקורא הוא מאזין חשוב מאין כמותו, ועל אוזנו להיות כרויה גם לכיוון צלילים שאינם חלק מההרמוניה. זו לא צריכה להיות דווקא האזנה קפדנית מדי, שכן אז הדעת אוטומטית ואטומה, ובהכרח תחמיץ הזדמנויות. כתב אבות ישורון: "רוב הקוראים שווים בדרגה: באים אל השיר עם צו חיפוש, עם טביעת אצבעות, עם תצלום, עם רתחה, עם שנאה... ואילו השניים־שלושה קוראים שיש, אלה אינם באים עם השגות ופירכות, אלא מניחים את השיר בינם לבין הכוכבים". ומה מתרחש ברווח הזה, שבין הארץ לשמיים?

מילה סתומה היא לפעמים עניין של חיים ומוות. הרטה מולר לא מוכרת לקוראי העברית למרות זכייתה בפרס נובל לספרות בשנת 2009, ועל אף הופעת תרגום הרומן שלה, "חיית הלב", שנתיים לאחר מכן. ובכל זאת כדאי להיתקל שוב, מחדש ואולי לראשונה, בסופרת המוזרה והייחודית הזו - הכותבת בשפה הגרמנית, שפת משפחתה שהשתייכה למיעוט השוואבי ברומניה הטוטליטרית.

ומדוע? כי בספרה השבור, המקוטע, הלוקה בפרנויה מופרזת, הסתימוּת היא חבל הצלה שבקצהו הישרדות ושפיות. ארבעת הגיבורים הסטודנטים מנסים לפרום את שגרת הרודנות בעירם הגדולה באמצעות התכתבויות תכופות וחשאיות, שבהן שתולים שמות קוד וצפנים, והכל תחת עינו החושדת של קצין בסקוריטטה. "המילים מצוננת ומספרי ציפורניים גירשו אותי מהמובן שלהן עצמן ומהמובן שהסכמנו עליו", מעידה המספרת, "לא מצאתי בהן עוד דבר והנחתי להן להופיע במשפט שהיה אולי טוב ובלי ספק רע... מחיקה רק של מצוננת ושל מספרי ציפורניים היתה בלי ספק מפלילה וטיפשית יותר ממשפט גרוע" (מגרמנית: טלי קונס; מודן, 2011).

המילים השרירותיות היו עבור הגיבורה של מולר אותה "חיית הלב", כשם הרומן - קצהו של איד שאינו מניח לנפש לגווע גם במצב של חשיכה גמורה. הכתיבה של המילים הללו, יהיו חסרות פשר או רבות משמעות, אפשרה לה להמשיך לחיות, לקוות לגאולה במקום אחר. כי בעצם הוויית המילה יש צליל, רגע של מנגינה ועולם, גם אם היא נקראת בלחש ובפחד. "יכולתי להמשיך ולספור אנשים ברחובות, לספור גם את עצמי ביניהם, כאילו הייתי יכולה לפגוש את עצמי במקרה. יכולתי לומר לעצמי: היי את, מישהי. או: היי את, אֶלֶף. רק להשתגע לא יכולתי. עוד הייתי בתוך דעתי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר