"כל מילה שכתבת ותכתוב היא גם של הזולת"

ר. איתי גדל בקיבוץ בלינה משותפת ואחרי הצבא עבר לעיר. מאז הוא עובד כפקיד במוסד ממשלתי. "שמי המלא חסוי חלקית עוד מאז שפרסמתי טקסט ארוך ואוטוביוגרפי להחריד בכתב עת 'מסמרים', לפני כעשור".

זהו ספר ביכורים. ספר בקצרה על תהליך הכתיבה.

"כל הטקסטים בספר - פרט להקדמה - היו כתובים כשאספתי אותם לספר לפני כשלוש וחצי שנים. בזמן הרב עד לפרסום נהניתי מהתיקונים הקטנים ומהתחושה שאני הולך סוף סוף - באיחור אופייני של 15 שנה לפחות - להוציא ספר".

השילוב בין שירים וסיפורים בספר כאילו ממצע ביניהם: השירים שואפים אל הסיפור והסיפורים נוטים אל השיר.

"כל החיים הייתי אמור להיות כותב פרוזה. פרוזה ארכנית ועמוסה בפרטים. אלא שעם הזמן ראיתי שאני מצליח לכתוב בעיקר בסדנאות כתיבה, עם עוד אנשים סביבי, ושם הזמן קצר, ואיתו הכתיבה שלי הלכה והתקצרה. יוצא שהשירים שלי רוצים להיות סיפור, אבל אין להם מספיק זמן; והסיפורים רוצים להיות שיר, אבל אין להם מספיק מקום".

כריכת הספר (פרדס)

רבים מהשירים והסיפורים עוסקים בילדות בקיבוץ, אבל שלא כמו ביצירות אחרות בשנים האחרונות, החוויות לא מנוסחות במונחי טראומה.

"רציתי לכתוב יותר כמו יעל נאמן, בלי להאשים את הזולת, ההורים או הקיבוץ, והרגשתי אשמה על כך שבחלק מהטקסטים לא הצלחתי לחמוק מהמקום המאשים והקורבני הזה. נטשתי את הבודהיזם מזמן, אבל הוא מאוד עזר לי להפחית את האשמת הזולת".

משוררים שמשפיעים עליך.

הספר מלא בטקסטים שאני מעריץ, עד כדי כך שהוא נראה לי לפעמים כמו הערת שוליים על טקסטים אחרים. הדף בעצם לעולם אינו ריק, תמיד יש בו משהו שקראת וגנבת ממישהו אחר. אם לצטט את עצמי מהספר: "כל מילה שכתבת ותכתוב היא גם של הזולת, שהאכיל אותך או הכיל אותך, שהקריא לך משהו או קרא משהו שכתבת".

שורות שמדברות לליבך במיוחד.

מאוד רציתי לכתוב כאן ציטוטים שאינם שלי, אבל אולי נכון יותר להתגבר על הדחף הזה ולצטט מעצמי, כמו אחד שעף על עצמו:

הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים מַמְשִׁיכִים לַחְמֹק מִמֶּנִּי/ הַחַיִּים הַפְּשׁוּטִים הֵם דָּבָר כָּל כָּךְ מְסֻבָּךְ/ שֶׁיָּדִי אֵינָהּ מַשִּׂיגָה, מָה עוֹד

שֶׁלְּפִי הַמּוֹרִים הַנְּזִירִים,/ אָסוּר לִי לְהוֹשִׁיט יָד לְהַשִּׂיגָם.