"חיי מדף": מה אבד לנו

זה צץ ממעמקי היו־טיוב כמו בקבוק ובו פתק שפלט האוקיינוס. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלנו, כמו שכתב פעם ריימונד קארבר. בוקר קפוא, מעט מושלג, בדצמבר 1980. שוט קצר של פרופ' מנחם ברינקר, היוצא מביתו בגבעה הצרפתית ועולה לרכב ההסעות. לאחר מכן פרופ' ישראל אלדד, מגיח בכובע פרווה, פוסע בזריזות ומתיישב לצידו. ולבסוף פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שנדחק ביניהם, תיק עור אקורדיוני תחוב תחת זרועו.

השלושה עושים דרכם, בשברולט ונדורה, מירושלים לאירוע במתנ"ס בעיירה מעלות. הבמאי יגאל בורשטיין מלווה אותם. הנסיעה חורפית, רוחשת רעשי דרך, אך בחלל הרכב האוויר מתלהט במהירות. ברינקר (הצעיר), חוקר הספרות ועורך "עמדה" השמאלי־ציוני; אלדד, איש הלח"י וארץ ישראל השלמה, מתרגמו של ניטשה; וליבוביץ, המדען הפילוסוף, האיש שהציב קו בין ערך לעובדה, ולא הסכים לטשטשו.

מרבית הסרט בן השעה מוקדש לנסיעה אל רב־השיח במעלות, שמהווה, כך נראה, רק תירוץ לפולמוס הרכוב. זו נסיעה אפשרית, בכל המובנים, והאפשרות אינה רק פיזית - אלא מחשבתית. הניגוד העז בין השלושה הוא דווקא זה שמפרה את האפשרות ומעלה את המתנגדים בקנה אחד. "ו' החיבור החיצונית, הבנויה לתפארה", מגדיר אלדד את משנתו של ליבוביץ - שהיה דתי (ו)רציונליסט מדעי (ו)הומניסט פוליטי.

ו' החיבור החיצונית, החיונית, העומדת לפני המחנה. מחד שומרת על ההפרדה - שהרי היא רק ו', נספחת למילה - ומאידך מתוקף היותה מחברת בין ניצים שלא ניתנים לגישור. ממרחק של כמעט 40 שנה הסרט של בורשטיין מציף בעיקר געגוע ל־ו' החיבור העברית, ומשמעותה החברתית העמוקה, הגורלית, במרקם החיים הישראלי. שהרי לא רק שאין לנו עוד ליבוביץ, אלדד וברינקר. אין לנו גם אפשרות להעמיד אחרים, במקומם, משני צדדיה של ו' החיבור. האות הזו הפכה לכלי ריק, טכני, שאין לו הדהוד אנושי.

ה־and האנגלית הגיחה לשפה במאה העשירית, כהטיה של ה־und הגרמנית. אלא שלהבדיל מהעברית, השתיים משמשות בשפה מתווכות ממשיות בין מילים, מצבים ופעולות. הן נוכחות וקיימות, במלוא הגייתן. לעומתן, ו' החיבור צנומה ונעלמה, אך מעמיקה מהן (חשבו רגע על ו' החיבור של שבתאי, המכבירה והמחוללת, ברומן "זיכרון דברים"). במקורות היהודיים ה־ו' מתעצמת עוד יותר. מגילת אסתר נפתחת - "ויהי בימי אחשוורוש". ומה התרחש טרם ימיו? אנחנו נותרים ללא תשובה, אך עשויים להבין כי גם אז התחוללה דרמה.

לכן הגעגוע הוא לא לפשטות של שלושת האינטלקטואלים הנוסעים ביום חורף למעלות, לא לחריפות שכלם ואף לא לנופי הארץ ההיא, הישנה, החולפים בחלון רכב ההסעות. הגעגוע הוא ל־ו' החיבור הפשוטה, הנכונה והטבעית, ולהבנה שהיא מביאה עימה: המתנגד החריף ביותר אינו אלא מי שמכיר, בדרכו שלו, בקיומו של המנוגד לו.