ישנים בעמק, חולמים על וינה

בשוליים המערביים של עמק יזרעאל, בקיבוץ משמר העמק, ניצב מבנה המשמש עתה למשרדי המשק. לא רבים יודעים ש"בבית הגדול" פעל במשך שנים מוסד ה"שומריה". זהו בית הילדים שבו ניסו אנשים מסורים לאידיאל וחמי לב לבצע את הבלתי אפשרי, למזג ולהפרות הדדית שתי השקפות עולם רחוקות זו מזו - מרקסיזם ופסיכואנליזה.

הפסיכולוג הקליני וההיסטוריון גידו ליברמן מפעפע להט וידע, וזה ניכר בספרו "פרויד במבחן הקיבוץ". ליברמן, פסיכואנליטיקאי במעשה ובאקדמיה, מעורה בהווי ההתיישבות, שהקדיש שנים רבות לחקירת הקשר בין הפסיכואנליזה והקיבוץ. הוא לא רק נבר בארכיונים וניתח את המידע שליקט בכלים מקצועיים, אלא גם יצא לשטח וראיין את המחנכים וההוגים שנותרו בחיים בני 80 ו־90 הדוהרים בקלנועיות בשבילי הקיבוץ. הוא נענה להזמנתם לחלוק שולחן בחדר האוכל ושמע את סיפוריהם, לא כמדען אורח אלא כבן משפחה המדבר את אותה השפה, ושגדל באותם המקומות ובאותה התקופה.

שיטת ה"חינוך המשותף" החלה ב־1911 עם לידת הילדים הראשונים בדגניה ובכנרת. בלילה הפעוטות ישנו עם ההורים, ובמשך היום כונסו לבית הילדים. הצעצועים היו משותפים, ונאסר עליהם לקבל מתנות. ה"שומריה" שנפתחה ב־1931 פעלה כפנימייה רב־גילית. זמן הורים נקצב במשורה; הבוקר הוקדש ללימודים, הצהריים לעבודה במשק, והערב לפעילות תרבותית. המקלחת המשותפת, שבוטלה בשנות ה־60, היוותה מוקד בעיות, בעיקר אצל הנערות המתבגרות.

כריכת הספר (כרמל)

אך יש להבחין בין מוסדות המציעים פתרון מעשי לילדים חסרי בית, או המאפשרים לשני ההורים לצאת לעבודה, ובין "החינוך המשותף" שנועד לשמש חממה שבה יברא אדם טוב יותר. הראשונים שרו: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה... את עולמנו אז נקימה", אבל הרצון היה לבנות לא רק עולם חדש אלא גם אדם חדש, ברוחו של טרופים ליסנקו, הגנטיקאי הרוסי. ליסנקו הציע התגלמות אידיאל קומוניסטי ב"גאון הכפרי", טכניקה - שגויה מהיסוד - ליצירת "האדם הסובייטי החדש". אלדוס האקסלי, ב"עולם חדש מופלא", מותח ביקורת על עצם הרעיון של עיצוב גופו ונפשו של האדם כדי שיתאים למתכונת חברתית־כלכלית.

מאיר יערי, מראשי ה"שומר הצעיר", חלם על "המודל הטיפוסי של השומר": יהודי, אריסטוקרטי, מוסרי, גברי וחסון להפליא. "האדם המהפכני של הקיבוץ יהיה סולידי ומגויס למאבק האידיאולוגי פוליטי". החינוך המשותף כיוון ל"ביטול המשפחה הפטריארכלית - בעלת בריתו של הקפיטליזם". הקשר הורה־ילד הועתק לדמויות חוץ־משפחתיות, ובראש ובראשונה לקולקטיב.

האתגר היה אדיר: לשנות מהיסוד את מוסד המשפחה וההורות, המהווה חלק בלתי נפרד מהבסיס הביולוגי והפסיכולוגי של האדם. למחנכים ולהוגים היתה תחושת ייעוד, ובלילות קראו כל ספר שהצליחו להניח את ידם עליו. מכל האסכולות הפסיכולוגיות הם בחרו להיעזר בפסיכואנליזה. שמואל גולן, האב המייסד של החינוך המשותף, נסע לברלין ורכש הכשרה פסיכואנליטית. הוא בלע בשקיקה את כתבי פרויד, והעיד כי "שתה ממעיין הפסיכואנליזה".

בספרו של ליברמן, שראה אור לראשונה בצרפתית, מתברר כיצד מתוך הלהט האידיאולוגי נבעה תעוזה שאין כמותה, ושניתן להסבירה רק בנחישות שיש להפוך כל אבן בדרך להגשמת החזון. האבות המייסדים של הפסיכואנליזה כפרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט ואחרים בנו את משנתם על פענוח יחסי הורה־ילד, בדגש על יחסי אם־תינוק. את המבנים המשפחתיים הבסיסיים האלו רצו פדגוגי החינוך המשותף לבטל. הם ניסו להיעזר בפסיכואנליזה כדי להגשים את חזונם, ובעת ובעונה אחת לא לקבל את עקרונותיה.

מטפלות רבות, מתוקף הכשרתן, הטילו ספק בכושרן של האימהות, טענו שגישתן שטחית ותפקידן הוא "להגן" על הילדים. פרויד עצמו גינה ב־1933 את האידיאולוגיות הכוללניות, לרבות המרקסיזם. פתרון אלגנטי הציע בשעתו הסופר ישראל כהן, שלטעמו "פרויד הוא הוגה דעות של הטבע, והותיר לסוציולוגים להסיק את כל המסקנות בשדה החברתי".

באומץ וברגישות חושף ליברמן את הכמיהה לאידיאל האדם החדש של מכונני החינוך המשותף, ואת הספקות וייסורי הנפש שלהם. האם השתמשו בפסיכואנליזה כאמצעי להגשמת חזונם, או שניסו לכוף אותה להשקפת עולמם? והאם פסיכואנליזה ומרקסיזם יכולים ללכת יד ביד, או שעצם הערבוב הוא כשמן במים, ושני העולמות אינם אפילו חולקים ממשק? ובמבט מקיף: מהם יחסי הגומלין בין אישיות האדם ודחפיו הטבעיים ובין חזון אידיאולוגי זה או אחר?

דומה שהספר מציף את השאלות הבוערות הללו, וכיאה למחקר לא ממהר לענות בנחרצות. זהו חיבור מעמיק נוסף בהוויה הקיבוצית, והוא משלים עיסוק נמרץ של סופרי פרוזה ישראלים בנושא. √

פרויד במבחן הקיבוץ / גידו ליברמן; מצרפתית: אביבה ברק; כרמל, 231 עמ'