זה לא קורה הרבה במופעי מוזיקה, בטח לא כאלה שנערכים באולמות גדולים ויוקרתיים כמו היכל התרבות בתל אביב, אבל במופע של אביתר בנאי בפסטיבל הפסנתר שנערך אתמול (ב'), זה קרה לא מעט. מילים וערכים כמו כוונה, התכוונות, ענווה, צמצום, מציאותיות ואומץ עולות וצפות כמה וכמה פעמים. ההפשטה הזו שעשה בנאי לתיזמור ההופעה שלו, והבחירה להציג את השירים האישיים שלו בצורה העירומה והישירה ביותר, התבררה כבר אחרי כמה דקות כבחירה אמיצה ונכונה.
בנאי מספר שלפני ההופעה ביקר בקבר של אחיו מאיר וביקש ממנו ברכה. כנראה שמתוך הטראומה הקשה צומח אצלו משהו חדש שמאפשר לו לעשות דברים שמיעט לעשות בעבר. כמו להופיע עם גיטרה ופסנתר בלבד, כמו לבצע את "אמביציה" מתוך האלבום "שיר טיול", כמו לצרף לבמה את אמוץ נחמני, איש הסאונד שלו, שיעטוף את השירים בקרום דקיק של אלקטרוניקה עדינה. העיבודים החדשים והמינימליסטיים חושפים עוד נקודה מרתקת – אין פה גילוי מחדש של השיר. הוא לא הופך לאינטימי או אישי יותר, הוא לא נעשה רגשני או סכריני. להיפך, הוא שומר על האיזון הפנימי שלו, שעכשיו מתברר שהיה מדויק מלכתחילה, ומזקק מתוכו את הכוונה המקורית. זה נעשה בולט במיוחד כשבנאי מבצע את "אבות ובנים" ואומר שהשיר הפך להיות "להיט של ימי זיכרון" אבל הוא נכתב על סיטואציה הרבה יותר פרוזאית ויומיומית.
בן דודו של אביתר, אהוד, מצטרף גם הוא לכמה שירים במופע ובשלב הזה מגיעה גם הנקודה המרגשת והחזקה ביותר של הערב: אהוד מספר על בית הכנסת בירושלים שהיה "מסלול ההמראה של המשפחה כולה" והם מבצעים יחד את הפיוט "לך אלי" בלחן שחיבר מאיר בנאי המנוח.
דווקא המרחק שבין המנעדים הקוליים שלהם הופך את הפיוט הזה לחזק ואת זיכרון יצירתו של מאיר למוחשי ואנושי מאוד. במהלך האירוח הם מבצעים גם את שירם החדש והמשותף "אני כאן", הפעם בעיבוד אקוסטי ולא אלקטרוני כמו במקור, ולטעמי עושים לו חסד גדול בכך.
לקראת סיום אביתר פוסע אל קדמת הבמה ומתחיל לנגן את "לילה כיום יאיר" כשהוא רחוק מהמיקרופון והקהל באולם לוקח את תפקיד השירה. הוא מחובק ומעורסל לגמרי, הבחירה שלו הצליחה, החיוך שלו אומר את זה.
בבוקר שאחרי המופע הסתבר שאביתר גם זכה בפרס מפעל חיים לתרבות יהודית - פרס שמעניק משרד החינוך. סיבה נוספת לשמור על החיוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו