"האדם הראשון": רגעים מרשימים אבל סך הכל משעמם

"האדם הראשון", ארה"ב 2018

אחרי "וויפלאש" ו"לה לה לנד" המצוינים, הבמאי זוכה האוסקר דמיאן שאזל חותך למיינסטרים עם "האדם הראשון", דרמה היסטורית פטריוטית העוסקת בדמותו של האסטרונאוט ניל ארמסטרונג (ראיין גוסלינג), ובניסיונות של האמריקנים להגיע ראשונים לירח.

אף שכישרונו הקולנועי המופלג של שאזל נוכח גם כאן, ואף שהסרט כולל רגעים מרשימים (שמתרחשים בין שמיים לארץ), התוצאה מתקשה להתרומם, לסחוף ולרגש. הבעיה העיקרית נעוצה באופן הטיפול בארמסטרונג, שמוצג כטיפוס מופנם, שתקן ואובססיבי, שעשה את כל מה שעשה בעקבות טראומה משפחתית. אך גם החלטתו של שאזל לספר את הסיפור בסגנון ממלכתי ונטול זוהר תורם לכך ש"האדם הראשון" הוא סרט יבשושי, פשטני ומעט משעמם שהרבה יותר קל להעריך אותו מאשר להתלהב ממנו.

התסריט הפסיכולוגיסטי (שעליו חתום ג'וש סינגר, שכתב גם את "העיתון" של ספילברג) מלווה את ארמסטרונג במשך כעשור, וקושר בין מות בתו הצעירה מגידול ממאיר במוחה לבין החלטתו להצטרף לתוכנית החלל. בכלל, שאזל מבלה לא מעט זמן בבית משפחת ארמסטרונג (אשתו, ג'נט, מגולמת בידי כוכבת "הכתר", קלייר פוי), ולוכד את הדינמיקה בין בני המשפחה באמצעות סגנון צילום ביתי ואינטימי.

למרבה הצער, הסצנות האלה רק מסייעות להדגיש את הגנריות של הדרמה המשפחתית ואת אופיו האנטי־קולנועי של ארמסטרונג. הוא ממעט לדבר, נמנע מלהביע רגשות, וכמו רוב הגברים האמריקנים בשנות ה־60, בוכה רק כשהוא בטוח שאף אחד לא מסתכל. גוסלינג כבר גילם לא מעט דמויות סטואיות בעבר ("דרייב", "רק אלוהים סולח", "המקום מעבר ליער", "בלייד ראנר 2049"), אך בניגוד לתפקידיו המינימליסטיים הקודמים, בפעם הזאת נראה כאילו שהכריזמה שלו הוכנסה להקפאה עמוקה.

עם זאת, כששאזל מושיב אותנו לצידו בקוקפיט - וזה קורה כמה פעמים במהלך הסרט - "האדם הראשון" מספק הצצה חטופה למה שהוא יכול היה להיות (לו שאזל רק היה מוותר על הצורך ההוליוודי להסביר לנו מה הניע את גיבורו). גם כאן המצלמה מקפידה להידחף אל פניהם של השחקנים, תוך כדי שהיא מדגישה את העובדה שהחלליות הצפופות והקלסטרופוביות שלתוכן נדחקו האסטרונאוטים היו לא יותר מקופסאות פח קטנטנות שהודקו בעזרת המון־המון ברגים. הסצנות האלה לבדן אולי אינן מצדיקות את מחיר הכרטיס, אבל לפחות הן מציגות משהו שלא ראינו קודם לכן. חבל שאין יותר כאלה בסרט.

ציון: 6