כנגד כל הסיכויים: אם מצאה את בתה שנחשבה למתה בשריפה לפני 20 שנה

בשנת 1997 עלה באש ביתה של לוז קואבס בפילדלפיה. האש פרצה בשעות הערב, ולוז רצה מיד לחדר השינה של בתה הפעוטה, בת ה-10 שבועות, בקומה הראשונה.

למרבה הזוועה, לוז מצאה את מיטת התינוקת ריקה כשהחלון בחדר היה פתוח. בעוד לוז מחפשת אחר בתה, האש החלה לאחוז בה והיא חולצה ברגע האחרון מהבית הבוער על ידי לוחמי כיבוי האש.

בדו"ח החקירה של כוחות ההצלה, נקבע כי התינוקת נהרגה בשריפה ולא נותרו ממנה שרידים. אך לוז טענה בתוקף כי בתה לא נספתה בשריפה, אלא נחטפה קודם לכן.

לאורך כל השנים שעברו מאז האסון, לוז דבקה בעקשנות בגרסתה, אך הסביבה חשבה שהתנהגותה נובעת מהתקפי חרדה וטראומה שנגרמו כתוצאה מהאירוע הטרגי שחוותה.

עברו השנים ובמהלך מסיבה משפחתית שבה השתתפה, הבחינה לוז בילדה של קרובת משפחה הדומה מאוד לבתה התינוקת. גומות החן של הילדה היו זהות בדמיון רב לגומות שהיו לבתה, ולוז החליטה לבצע בדיקה גנטית כדי לאשש את אבחנתה.

כדי לעשות זאת, השתמשה לוז בטריק שראתה בסדרות משטרה בטלוויזיה. היא פנתה לילדה בהצעה לסדר את שיערה, ותוך כדי תלשה מספר שיערות מראשה, שאותן העבירה למעבדה.

תוצאות הבדיקה היו חד משמעיות – הילדה היא בתה הנעדרת של לוז. אלא שהבדיקות הגנטיות לא עומדות במבחן החוק, ולוז נאלצה לפנות לגורם במשרד המטפל בנושאי ילדים במדינה. אותו פקיד האמין לסיפורה ויצר קשר עם המשטרה במטרה לערוך בדיקה בנושא.

חוקרי המשטרה החלו לבחון את הדמויות בפרשה – והגילויים הוכיחו מעל לכל ספק כי האם הנוכחית של הילדה, קרובת משפחתה של לוז, היא זו שחטפה את התינוקת, בדיוק כפי שטענה לוז. עוד נמצא כי האם החוטפת היא זו שהציתה את האש לפני החטיפה, ואחר כך עברה לגור בניו ג'רזי, שם גידלה את הילדה בזהות אחרת.

האם המתחזה נעצרה והואשמה בחטיפה, ואילו הילדה המסכנה, שלא היה לה מושג למה הורחקה מאמה, הועברה בתחילה למשפחת אומנה ורק בהמשך התאחדה שוב עם לוז, אמה האמיתית.