"חיי מדף": לשרוד את ההימנעות

יצר ההישרדות משודך לעיתים קרובות למעשה הספרותי. לא אחת מאן דהוא מפליג ומדמה את הכתיבה לגלגל צף בלב אוקיינוס סוער. הכתיבה - היא ולא אחרת - הצילה אותו ממוות בטוח, יעיד בפניכם בלי להניד עפעף. אותו פלוני שייך לשכבה לא דקה של יוצרים וסופרים שיישבעו כי הכתיבה אינה בגדר אפשרות עבורם, אלא תוצר של הכרח קיומי.

אין להתכחש לטעם הפטאלי הזה. יש שהכתיבה היא אכן יצר פנימי, חזק מכל חוש ונטייה, שפורץ מן האדם ולא תמיד נתון לשליטתו המלאה. קל לחשוב על התהליך כתבשיל של מיסטיקה וכוח עליון. כשנוהרים אחר הלך רוח שכזה, היצירה מתגלה כעניין לא פתור, אפוף בגורליות - בוודאי תוך כדי לידתו. אך מבט בעיניים מפוכחות יבהיר מייד: הכתיבה לנצח מוטלת בספק, אינה טבעית, וככל מלאכה דורשת כוח מחולל. הכתיבה יכולה גם לא להיות. היא אינה מצב נתון. והיא בוודאי לא מצילה את חייו של איש, אף לא את חייו של האיש הכותב.

בשירו "שרטון", המצוי בספרו היפה "הנהר שמעבר לפיורד" (הוצאת קשב לשירה), כותב המשורר הנורבגי אולב האוגה: "הים מלא בשרטונות / שעלולים לעלות עליהם / עם זאת / היה זה / שרטון / שהציל את חייך" (מנורבגית: סבינה מסג וחנה מאי־סבנדל). האוגה, שחי כל חייו בחווה מבודדת הצופה לפיורד, מחבר בשירו בין החספוס והקושי שמקפלת בתוכה המילה הכתובה, לבין אפשרות ההצלה שהיא מציעה. כיאה למשורר־חקלאי, הוא לא ראה בשרטון מכשול נסתר מן העין, אלא זיהה בו מצע של מנוחה ונחלה. הוא חשף יד ומישש את האויב. הכתיבה עבורו אינה גזירת גורל אלא עבודת כפיים.

יצר ההישרדות שלנו צץ ברגעי קיצון: הוא אינו כלי עבודה יומיומי שאנחנו שולפים מהמדף, אלא נשק יום דין, שפועל מתוך אינסטינקט כמוצא אחרון. ההישרדות אינה מוגבלת בזמן, אך כדי לשרוד עלינו להבין ולהעריך את הזמן שנותר לנו.

דומה שההישרדות שבכתיבה אינה טמונה באפשרות "להישאר בחיים", לא בתפיסת היצירה כחבל הצלה מן עולם כאוטי ובלתי אפשרי, ואף לא בכורח קיומי שהוא חלק פיזיולוגי מגוף האדם. אלא דווקא ביכולת שלה לא להיות; בניסיון להגיע אליה, למרות הקשיים. דווקא אז אנחנו שורדים את ההימנעות ומגיעים אל הכתיבה.

כמו השרטון של האוגה, שאורב מתחת למים מתעתעים: עלינו להיות ערוכים לכתיבה. "כדי לשרוד צריך לעיתים קרובות להילחם - וכדי להילחם עליך ללכלך את עצמך", אמר ג'ורג' אורוול. יש להוריד את מעשה היצירה מן הקוסמי אל הארצי. להפסיק לשוות לו ממד על־טבעי, גם אם לא פעם הוא חידתי ומסתורי.