לפני כשלושה שבועות זכתה הבמאית עלמוורק דוידיאן להיות האישה הראשונה ממוצא אתיופי שסרטה, "עץ תאנה", מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. שבוע לאחר מכן התבשרה דוידיאן כי "עץ תאנה" זכה בפרס במסגרת פסטיבל טורונטו. הפרס, Audetia, בסך 30 אלף יורו, מוענק לסרט הטוב ביותר שמבוים בידי אישה.
אחרי שני ההישגים המרשימים הללו, יוקרן היום סוף סוף "עץ תאנה" בבכורה בישראל, במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט, שצולם כולו באתיופיה, מגולל את סיפורה של מינה, נערה צעירה שחיה עם משפחתה בכפר קטן בפאתי אדיס אבבה. היא מבלה את הימים עם חברה הקרוב אלי תחת עץ תאנה מבודד, והשניים הופכים לזוג אוהבים. כל זה קורה כשברקע מתחוללת באתיופיה מלחמת אזרחים, ואלי נאלץ להסתתר כדי שלא יגויס בכוח לצבא. משפחתה היהודית של מינה מתכננת לעזוב את אתיופיה ולעלות לישראל, אבל מינה לא מוכנה לעזוב את אלי מאחור והיא טווה תוכנית משלה. להקרנה הערב בחיפה יגיעו שתי השחקניות האתיופיות שמככבות בסרט: בית לחם אסמאמאווה וויינשיט בלאצ'ו.
מתוך "עץ תאנה"// צילום: דניאל מילר
דוידיאן (38) נולדה באתיופיה בכפר קטן בשם אווש. היא עלתה לארץ בשנת 1991, בגיל 11. את לימודי הקולנוע שלה החלה במכללת תל חי, ועם סיומם המשיכה ללימודים בבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע בירושלים סם שפיגל. מהרגע הראשון ידעה שסרט הביכורים שלה יספר את סיפור ילדותה באתיופיה. "הבנתי שיש לי הדחקה מוחלטת של כל מה שקרה לי לפני גיל 11, לפני העלייה לישראל", מספרת דוידיאן, "כאילו החיים התחילו מהרגע שעליתי לכאן. בתהליך הכתיבה עלתה פתאום שאלת הזהות שלי, המקום שממנו באתי, הכל התחיל להתחדד, השאלה מה זה להיות אתיופית בישראל.
"היה לי ברור שאני רוצה לספר סיפור שכולו מתרחש באתיופיה. הרבה שאלו אותי לאחר הצפייה בסרט למה לא רואים את העלייה לארץ בסצנה האחרונה. אבל לי היה ברור שאני לא אציג את העלייה. שאני רוצה להישאר במקום של הערגה, של החלום. כולנו יודעים מה קורה כשמגיעים ליעד".
עלילת הסרט אוטוביוגרפית?
"לא, זה ממש לא סרט אוטוביוגרפי. הרשיתי לעצמי הרבה דמיון. מה שעובר על הגיבורה זה לא מה שעבר עלי, אבל יש בסרט הרבה מהתחושות שהיו לי כשחייתי באתיופיה: אלימות משטרתית, מלחמה שמחלחלת למציאות היומיומית".
זכית בפרס מאוד מכובד בפסטיבל טורונטו וגברת על 12 סרטים אחרים.
"הופתעתי מאוד ושמחתי על ההכרה בעבודה הקשה. העבודה על הסרט נמשכה 6 שנים. התהליך היה סיזיפי מאוד. זה היה מסע אל הלא נודע מתוך אמונה ותחושה חזקה שאני רוצה לספר את הסיפור הזה".
את חושבת שצבע העור שלך הקשה עלייך בדרכך להפוך לבמאית?
"זה בהחלט הפך את הכל למורכב יותר, אבל אני אדם מאוד אופטימי במהות שלי. ברור שחוויתי גזענות בישראל, אבל אני לא יושבת ומבכה אותה אלא חושבת על זה כחומר שאשתמש בו ביצירה הבאה שלי. כיוצרת, ברור שאני תמיד נבחנת דרך הצינור הזה: הצבע שלי, מאיפה באתי. אני חושבת שמאוד מאתגר לחיות בארץ שהיא רובה לבנה".
מה את חושבת על ההשתלבות של העולים מאתיופיה בישראל?
"זה נושא נורא מורכב. המפגש עם החיים המערביים הוא מאוד מאתגר למי שמגיע מתרבות שונה ומשפה שונה, ויש חוסר קבלה מצד התרבות הישראלית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו