לקראת יום ההולדת האחרון שלי קיבלתי במתנה מפגש עם נומרולוגית. אף פעם לא טרחתי ללכת למשהו כזה, שיערתי שאלה שטויות-מסיטיות-שקר-כלשהו. יענו עבודה בעיניים, תוכן שהצרכנים שלו פראיירים והיוצרים שלו רמאים. או הזויים.
אבל הבחורה הזו חזתה באופן די קריפי כמה רגעים דרמטיים בחייהן של חברות שלי, אז אמרתי לעצמי "למה לא?", ולמרות שאני אלופת ישראל בגלגול עיניים, ישבתי איתה לאור נרות במשך שעתיים.
בסוף המפגש הזה היא הסתכלה לי לתוך העיניים ואמרה לי "השנה את חייבת לשחרר, באהבה, בעבודה, בהכל. את בשנת שמיטה, רק אם תרפי ותתני לדברים לקרות את תקצרי את הפירות של השנים האחרונות".
נו באמת! על זה שרפתי ערב?! על "לתת לדברים לקרות"?!, דברים לא קורים אם לא גורמים להם לקרות! כפרה, זה הפורטה שלי, האקס פקטור, האס. ככה השגתי כל מה שרציתי, בזכות זה מעריכים אותי. השתגעה זאת.
נתתי לה חיבוק ויצאתי.
בדרך הביתה הדברים שאמרה החלו לחלחל. כשרק אני ועצמי באוטו הצלחתי להודות שלא טוב לי, שהקריירה רחוקה מהשאיפות שלי, שהמינוס בבנק מפחיד אותי ושמערכות היחסים שלי, כולן, כישלון מהדהד. אז החלטתי שאין לי מה להפסיד, אני "משחררת שליטה", לפחות מנסה.
וכך, ביום ההולדת שלי, נולדה גם מעיין חדשה - אחת שנותנת לאחרים לשזור את חייהם בשלה. מהר משצפיתי הקריירה שלי התאוששה, כי הסכמתי לראשונה שסוכנת תנהל אותה, העו"ש (עובר ושב) חזר להאיר לי פנים כי היא עשתה את זה טוב, ואני גרה עם ההוא שלא הייתי יוצאת איתו בחיים. מאושרת עד מעל לראש.
פתאום הבנתי שהתאהבתי באישיות הקרבית שסיגלתי לעצמי, ומעולם לא ניסיתי להיות אחרת. מרוב אמונה בדרך, חציתי את הגבולות: מלוחמת - ללוחצת, מאחת שלא מוותרת - לחונקת, מעצמאית ומובילה - לבודדה.
הבנתי כעת ש"להישאר תמיד מי שאתה" זה פתגם מעפן שמביא איתו קיפאון, וקיפאון זו קללה. אז אם אוכל לאחל לכם ולי משהו לשנה החדשה, אבקש שנהיה מעיין נובע שמתחדש יחד איתה. שנזכור תמיד - לעתים ההזויה שמולנו היא דווקא המפוקחת מביננו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
