סיכום תשע"ח במוזיקה: השנה של נטע

תשע"ח תכף הופכת להיסטוריה, ונראה ששזו היתה שנה דרמטית עבור התעשייה המקומית, ולאו דווקא מהסיבות המוכרות. לא מעט אלבומים מקומיים ראו אור השנה, אך נראה שרק מעטים מהם ייזכרו בשנים הבאות. אפשר לדבר על ההשפעה של שירותי הסטרימינג, אפשר להתפלסף על מותו של האלבום כקונספט, ואפשר פשוט לשנות את הפריזמה שדרכה מסתכלים על הזירה הזו. כי למרות הדלות באלבומים מונומנטליים, תשע"ח לא היתה נטולת אירועים, הם פשוט נראים אחרת: יותר תופעות ופחות אלבומים.

אין דרך לברוח מזה, התופעה הבולטת והמדוברת ביותר של השנה היא נטע ברזילי. "שני משוגעים" של עומר אדם היה להיט מצעדים גדול יותר וחומר טבעי יותר לרדיו, אבל השנה הזו היתה השנה של "TOY". זה התחיל בתוכנית ריאליטי, הפך לתקווה לאומית, התממש בזכייה סנסציונית, התגלגל לוויכוח פוליטי ודתי והגיע עד לראשות מצעד הבילבורד הנחשב. כבר שנים ארוכות שלא עלתה על במת המיינסטרים המקומי פרפורמרית ומוזיקאית ברמה של נטע ברזילי. היא אמנם מגיעה מהאזורים הפריפריאליים יותר של העשייה המוזיקלית בארץ, אבל ההשתתפות ב"הכוכב הבא" הביאה אותה לחשיפה מקסימלית.

נטע נראית ונשמעת מרעננת כל כך כי היא ההפך מהנוף הטבעי שלנו, כי היא יצור אחר שלא מכיר את כללי המשחק הממלכתי והשחוק. היא מביאה איתה כמויות לא הגיוניות בכלל של גרוב, כריזמה וכיף, שגם המצקצקים והטהרנים לא יכולים להתנגד להם. היא בדיוק מה שהיה חסר לנו: כוכבת פופ שהיא לא שעתוק של שום דבר שהיה כאן לפניה.

לכל זה מצטרף להיט פופ מעודכן ומעולה. "TOY", שכתבו דורון מדלי וסתיו בגר, מסמן וי ענק על כל סעיף בהגדרה של להיט בקנה מידה עולמי. הוא מתחבר לטרנדים חברתיים גלובליים, הוא עשוי בקפידה מעוררת התפעלות ומבוצע לא פחות טוב מזה. הוא - וזה מגובה בנתוני האזנה ומכירה - שיר פופ מושלם.

את האימפקט שעשה "TOY" מרגישים גם מחוץ לתחומי תעשיית המוזיקה. השיר הזה הוא התופעה הגדולה ביותר של השנה. הוא החזיר את המוזיקה לסדר היום הציבורי, גרם לנו לנענע בידיים כמו תרנגולות ועשה את מה שפופ טוב אמור לעשות: לספק אסקפיזם מבורך.

בין פרסומת לשיר

עוד תופעה, ויראלית לא פחות ומסקרנת אף יותר, התחילה דווקא במקבצי הפרסומות בטלוויזיה. בזק היו הראשונים למחוק את הקו שבין פרסומת לשיר (כי הרי "הכל זה תוכן", לא?) והביאו לנו את נועה קירל ואגם בוחבוט, שעשו קאבר מעודכן ל"אצל הדודה והדוד" של דני סנדרסון. מדדי ההצלחה מספרים שהן הגיעו רחוק בהרבה מסנדרסון (כמעט 15 מיליון צפיות לקליפ שלהם, לעומת פחות ממיליון למקורי), אבל לא כאן נמצא הפאנץ'. הפאנץ' מגיע בהברקה קריאטיבית שמציעה להקליט שיר באורך מלא, לצלם לו קליפ מושקע, להריץ אותו כשיר שיוצא לתחנות הרדיו, ורק אחר כך להפוך אותו לפרסומת. שלב חדש לגמרי במימוש המושג החמקמק "תוכן שיווקי".

למעשה, הניסיון הזה היה כה מוצלח, שכמה חודשים אחר כך מיחזרה בזק את הנוסחה עם עומר אדם ו"בוקר טוב" מתוך המחזמר "עוץ לי גוץ לי". מדינה שלמה נצפתה מזמזמת לעצמה "בוקר טוב בוקר טוב", וההשפעה הגיעה עד לשוק האופנה, כשנרשמה התנפלות על חנויות הרשת שמכרה את החליפה הפרחונית שלבש עומר אדם בקליפ.

כמו תמיד בישראל, אם זה עבד למישהו - מהר מאוד יקפצו אחרים על העגלה. לפני שבועות ספורים היתה זו חברת yes שהגדילה לעשות ויצרה שיר מקורי - כבר לא רק קאבר - עם סטפן לגר. השיר "קומסי קומסה" השתלב במצעדי הפזמונים ונוגן ברחבות הריקודים לפני שהפך לפרסומת טלוויזיונית.

את הדיון החברתי־מוסרי על הטשטוש הזה שבין פרסומת לשיר ובין תוכן שיווקי לאמנות אני משאיר לאנשי האקדמיה. אני מאלה שחושבים ששיר טוב הוא שיר טוב, גם אם הוא מקדם מוצר או שירות, ושעולם הפרסום הישראלי באמת הבריק השנה.

נשים עושות היפ הופ

התופעה האחרונה שאפיינה את תשע"ח היא המשך התחייה המבורכת של ההיפ הופ המקומי. אמנים כמו נצ'י נצ' וטונה הגדילו את האחיזה שלהם בסצנה המקומית, וברדיו שמענו יותר היפ הופ. אליהם הצטרפה תופעה לא מפוענחת: דודו פארוק וסרטוני היו ־טיוב שלו שכובשים את בני הנוער. באופן אישי אני מרגיש כאילו יש כאן בדיחה שאני לא מצליח להבין, אבל הקהל חושב אחרת. דאחקה או לא, מתריס בכוונה או סתם משחק, מוזיקאי או סאטיריקן, זה בכלל לא משנה. הטראפ של דודו פארוק הוא כנראה מה שהצעירים אוהבים, והם מצביעים בעכבר. השירים שלו גורפים מיליוני צפיות, וכמו שליטי התחום הבלתי מעורערים סטטיק ובן־אל תבורי, גם הוא משחרר את שיריו בבודדת ולא מאגד אותם לאלבום.

פריחת ההיפ הופ המקומי הביאה איתה גם עלייה במספר הנשים שעושות היפ הופ בארץ. אם עוד לא שמעתם את עדן דרסו (שהוציאה לאחרונה אלבום נהדר עם די.ג'יי מש בלייבל שיגולה רקורדס), את אקו (שחובקת אלבום בכורה נהדר) ואת ג'אז (יסמין לסלרוט) - כדאי שתחפשו אותן ביו־טיוב ובסטרימינג. הקולות שלהן, בכל המובנים, הם משב רוח מרענן ונחוץ מאוד בסצנה הזו, שמדד הגבריות בה תמיד גבוה מדי.

דרסו, לצד טדי נגוסה הנהדר, מעלים גם את הנוכחות של בני העדה האתיופית בהיפ הופ שלנו ומשביחים אותו להפליא. האלבום שלה עמוס בפלואו מצוין, גם אם הטקסטים לא זכו להשחזה מושלמת, והשירים שלו (שעדיין לא יצאו באלבום) מחזירים את ההיפ הופ לבסיסים שמהם הוא צמח.

•"האח הגדול": סוף של כישלון מפואר

•משי קלינשטיין במשולש אהבה לוהט

•מצעד עשרת השירים המושמעים של השנה

•גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר

•למה אנחנו אוהבים את "אתגר הנינג'ה"?

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"