יממה לפני המופע בפסטיבל "פוקלפופ", פסטיבל המוזיקה השני בגודלו בבלגיה עם כ-180 אלף מבקרים מדי שנה, ולאחר שהופיע בקיץ הנוכחי עשרות פעמים בכל פסטיבל נחשב באירופה בערך, מקס קולומבּיֶה, האיש מאחורי "אוסקר אנד דה וולף", מודה שהוא עדיין מתרגש. "בעיקר לחוץ", הוא אפילו מתקן אותי, כשאני שואל אותו איך זה לחזור לפסטיבל לאחר שנתיים, והפעם כמופע המרכזי. "במיוחד כי זה בבלגיה, כל המשפחה והחברים שלי יהיו שם, ויש לי הרבה מה להוכיח להם", הוא אומר, "זה מלחיץ נורא".
באדיבות VIVO הפקות
אכן, בבלגיה קולומביה הוא סוג של אליל. נשאלתי בבידוק הדרכונים בכניסה למדינה מה באתי לעשות בבלגיה, וכשעניתי לשוטר שאני בדרך לראיין את אוסקר אנד דה וולף, ארשת הפנים הרצינית והמקצועית שלו התאדתה כלא היתה. "וואו, הוא ענק! אוהבים אותו גם בישראל? המוזיקה שלו ממש מצוינת, לא? פה שומעים אותו כל הזמן", אמר ושאל מבלי לחכות לתשובה. עוד רגע והיה מבקש לגעת בי. כאילו זה היה מתוכנן, כשיצאתי משדה התעופה והתקדמתי לתחנות האוטובוס המקורות, התנגן ברקע, איך לא, "Princes" הענוג, מתוך האלבום הראשון של אוסקר "Entity".
• אביבית: "עברתי פה דברים מאד קשים"
• ישראל: "מצב הרוח שלי הוא בשמיים"
אם מישהו נלחץ על הבמה המרכזית של פוקלפופ, זה ממש לא קולומביה, שרוקד בתנועות מעגליות מיד עם עלייתו, אלא אותו מפיק מגמגם שהכריז על חזרת אוסקר לפסטיבל, כבוד שבודדים זכו לו, שנתיים לאחר שהמופע שלו באותו מקום הפך לשם דבר, בזכות העובדה שעל אף שהיה אז על אחת הבמות הבינוניות הוא גרף כמויות עצומות של קהל. מיד לאחר מכן, ארבעה מופעים אירופאיים של אוסקר נמכרו תוך דקות, בזה אחר זה. בשנתיים האלה, דרך כוכבו של קולומביה, תחילה בבלגיה מולדתו, לאחר מכן בקרב חובבי אינדי-פופ בכל רחבי אירופה ומאוחר יותר זכה להצלחה גם בקרב הנוער, בתחנות הרדיו ובמצעדי המכירות. בדיוק לפני שנה הגיע היוצר הצעיר (27) גם לישראל, להופעת סולד אאוט בהאנגר 11. ראו אילן אשר ואבי בן שטרית, בעלי חברת ההפקות VIVO, כי טוב, והחליטו להחזירו תוך שנה בדיוק, והפעם להופעת ענק בפארק הירקון.
"זה מטורף", הוא אומר אסיר תודה על ההזמנה להופיע שוב בישראל. "וזה גם יהיה במקום פתוח הפעם", הוא אומר בהתרגשות, "טירוף! הולך להיות כל כך כיף. אני לא יכול לחכות להגיע שוב לתל אביב!".
יצא לך לטייל בישראל בביקור הקודם?
"בטח, היינו שלושה או ארבעה ימים. טיילנו בעיקר בתל אביב וביפו, והתאהבתי. היה כל כך כיף, כולם כל כך נחמדים. אני מת על תל אביב. אני חושב שזו העיר שאני הכי אוהב בעולם, יחד עם לוס אנג'לס. האנשים הכי יפים בעולם נמצאים בתל אביב. לכל כיוון שאתה מסתכל אתה חושב, 'היי, איזה יפים הם. והיי, איזה יפים הם! היי, וגם הם ממש יפים! זה מטורף.
"אני חייב להגיע למועדון הזה בתל אביב שכולם מדברים עליו".
בטח הבלוק.
"כן! שמעתי עליו דברים טובים. אולי אלך הפעם? נעשה אפטר פארטי אחרי ההופעה".
אבל אתה נוחת בישראל בשבת, והמסיבות הן ביום שישי, אני נאלץ לאכזב אותו. במקום להתאכזב, הוא רואה בזה תירוץ להגיע לישראל שוב בקרוב. כן, עד כדי כך הוא אוהב את תל אביב.
לא יכול לחכות להגיע שוב לתל אביב. מקס קולומביה על הבמה ב"פוקלפופ" // צילום: Joris “Jokko” Bulckens
"BDS? מעדיף לא לדעת"
אי אפשר לדבר על הופעות בישראל בלי להיכנס לפוליטיקה.
"יש לי חברים שמאד מעורבים בפוליטיקה של ישראל. עבורי זה נורא מסובך. אני יודע שיכאיב לאנשים אם אופיע בתל אביב ואפגע באנשים אם לא אופיע בתל אביב. אני לא מתיימר לעשות הכללות על המצב בישראל עבור שום צד. גם אם הייתי מאד מעורב במה שקורה, זה לא נותן לי את הזכות להחליט מה יותר נכון, אני לא גר שם".
ה-BDS יצרו איתך קשר?
"ה-BDS לא יצרו איתי קשר ישיר, אולי עם המנהלים שלי. אני מעדיף לא לדעת".
אם מעריצים שלך יגיבו באופן שלילי לעובדה שאתה מנגן בישראל, איך תגיב לזה?
"אני אענה להם שאני מנגן עבור אנשים, אינדיבידואלים, שמוזיקה זו חגיגה של שלום ואהבה, זה דבר מאחד ומחבר. אני מאמין שמי שמכיר את המוזיקה שלי יודע מניין אני בא ולמה אני מתכוון".
אמרת שאתה אוהב את המוזיקאי הישראלי קותימן. פגשת אותו?
"הוא גאון, אני מת על המוזיקה שלו, במיוחד על 'AM6'. לא נפגשנו, אני אשמח לפגוש אותו".
למה אתה מאזין היום?
"אני לא ממש מאזין למוזיקה... אני אוהב שקט. כשאני בבית אני אוהב שקט. מוזיקה מגיעה עם המון רגשות, וזה מעמיס עלי כשאני מחפש מנוחה".
מאיפה אתה מקבל השראה?
"מהחיים, אהבה, ציורים, אמנות... דברים שיוצרים מוזיקה בלב".
מת על המוזיקה שלו. קותימן // צילום: יהושע יוסף
ויהי חושך ויהי אוסקר
קולומביה חיכה לי בשולחן צדדי בחצר המפוארת של מלון "דומיניקן" בבריסל. שני עגילי יהלום נוצצים באוזנו השמאלית, שלוש טבעות כסף על אצבעות ידו הימנית מרכיבות יחד נחש מפותל, גם הוא נוצץ באור יקרות עם כל תזוזה של היוצר. הוא לבוש בדיוק כפי שהוא מתלבש להופעותיו, מכנס לבן מנופח ואוורירי, חולצה ארוכה בעלת שסע עמוק שמגלה גוף גבעולי דקיק וז'קט שנדמה ששרוול אחד שלו עולה כמו כל הוצאות המחייה שלי באותו הסופ"ש. הוא שותה בלאדי מרי ומדליק סיגריה כל רבע שעה. רק שיערו המדובלל, שמסתיר שליש מפניו, כביכול ברישול אך למעשה מתחבר ללוק ה"אוסקרי" באופן מושלם, משווה לו מראה ארצי. כאשר הוא מדבר בצניעות, ולפעמים אף בביישנות, על המוזיקה שלו ועל חייו, המראה המושקע והמיוחד שלו מתחבר לאישיות כובשת. הכריזמה הסוחפת שלו נובעת משילוב מנצח של הצלחה וענווה שמגיעה ממקום עמוק וכן. הניגודים הללו מתבטאים הלכה למעשה גם במוזיקה שלו ובדרך חייו – הוא אוהב להופיע אבל לא אוהב ללכת להופעות, הוא חי ונושם מוזיקה אבל בקושי מאזין למוזיקה בבית, הוא מסוגל לדבר על המוזיקה שלו שעות על גבי שעות אבל מתחמק מלדבר על עניינים אישיים מדי, לאחר שנתקל לא פעם בתופעות הערצה לא נעימות.
"תמיד כיוונתי לתת ביטוי במוזיקה שלי להרבה תשוקה ותאווה יחד עם אופל ומלנכוליה, הרבה קרני שמש אבל גם רעמים וגשם באותו זמן, אני רוצה לכתוב שירים עצובים אבל שגם יהיו מוצפים באור יום", אומר היוצר בתיאום אירוני ליום הקיץ הבלגי, שנע בין 32 מעלות בצל לגשם זלעפות שהפך את הרחובות לנהרות שוצפים. "אחד הסרטים שאני הכי אוהב הוא 'קרא לי בשמך'", הוא מסביר לי כדוגמה, "הסרט כל כך מואר אבל הפסקול כל כך קודר... זה בערך מה שאני רוצה לעשות, רק קצת יותר סקסי".
תרצה לנסות ז'אנרים מוזיקליים אחרים?
"אני משתנה כל הזמן, לכן גם המוזיקה שלי לא מפסיקה להתפתח. אני אוהב טראפ, טראנס ודאנס ואני מערבב אותם כל הזמן".
המופע המרכזי בפסטיבל "פוקלפופ". אוסקר אנד דה וולף // צילום: Joris “Jokko” Bulckens
אתה עובד היום על מוזיקה חדשה?
"אני מאד מבסוט ממה שאני יוצר עכשיו, טראנס עם 'סוואגי סטאף', דאנס עם אלמנטים מוחצנים".
נשמע שמח.
"לא, זה דאנס מאד אפל וביטים אפלים... זה אני האפל, רק עם אלמנטים של טראנס ברקע. תחשוב על ריהאנה אפלה".
מתי האלבום הבא?
"מקווה שעד ספטמבר 2019, עוד שנה, בתקווה. אני פרפקציוניסט, אז אין לדעת".
האם ההצלחה שינתה אותך?
"אני חושב שמודעות יתר להצלחה היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך כאמן. אני לא חושש מההצלחה, אבל אני מנסה להיות כמה שפחות מודע לה ביומיום, במיוחד כשאני יוצר. אני חייב להיות כן ואמיתי מבלי להקשיב למודע שלי יותר מדי".
ומה לגבי הקהל שלך? היום יש לך מאות אלפי מעריצים עם ציפיות משלהם.
"אני יודע שאנשים יתאכזבו בשלב מסוים", הוא אומר בביטחון מלא. "אני לא יכול לעשות את 'Entity' או את 'Infinity' חמש פעמים. אני לא רוצה לעשות את אותו אלבום שוב ושוב. אני חושב שהצלחה של אמנים מגבילה אותם, ואני מתחמק מזה".
התרגלת להצלחה?
"לא...ממש לא. אני לא יכול לגשת ולבקש תמונה ממישהו, לא מבין איך עושים את זה. זה רק שתי דקות, נכון, אבל אתה תוקע מישהו שתי דקות ואז מגיע עוד אחד... קשה לי לומר לא, לבי נשבר, אבל לפעמים אין ברירה, כי אתה באמצע שיחה וכל האנרגיה של השיחה מתפוררת אם אתה עוצר לסלפי של שתי דקות...
"אני שמח שאוהבים וקונים את המוזיקה שלי, אבל הייתי מעדיף שיחלפו לידי ויזרקו 'אני ממש אוהב את המוזיקה שלך, ביי'. אני חושב שזה הרבה יותר נדיב ומתחשב. אני לא אוהב להרגיש כמו מתקן לונה פארק שדורשים ממנו זמן, זה מוזר, אני לא מבין את זה. זה בטח נשמע כמו סופר דיווה...".
אני חושב שדווקא ליהנות מעודף תשומת הלב מעיד על מישהו כ'דיווה'.
"אז כן, זה גורם לי להרגיש לא נוח, אני גם די ביישן".
וריאיון שכזה, לא מתנגש עם הביישנות?
"לא, כי אני מאד אוהב לדבר על העבודה שלי, כל עוד לא שואלים אותי מה המשמעות של אוסקר אנד דה וולף...".
אין לי את השאלה הזאת*.
"טוב מאד! מביך אותי למשל שאנשים אומרים לי שהם טסו מיפן לראות אותי בהופעה, פשוט כי לא יצא לי להגיע ליפן".
זה נשמע כמו מחמאה אדירה.
"אבל מה אם הם לא ייהנו בסוף מההופעה? זה מפחיד".
מה הסיטואציה הכי קשה שהיתה לך עם מעריצים?
"מעריצים עקבו אחריי. זה מוזר. גם עקבו אחרי החבר שלי, מצאו את מספרי הטלפון שלו והטרידו אותו".
כמה זמן אתם ביחד?
"אנחנו ביחד ארבע שנים. אני לא מדבר עליו ועל המשפחה הרבה כי אני מנסה להגן עליהם מכל זה".
תרצה ילדים?
"לא יודע אם יהיו לי ילדים. כלומר, אני רוצה ילדים, לראות אותם גדלים, להתגאות בהם. אבל נכון לעכשיו כל מה שנלווה לזה, אחריות, משמעת, אני לא חושב שאני מסוגל לזה. אני רק בן 27, אולי בהמשך".
נשמע שאתה גם מאד מחובר למשפחה.
"כן, אנחנו משפחה קטנה, יש לי רק אח אחד, אבל הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו משפחה מאד מלוכדת".
"אנשים יתאכזבו בשלב מסוים". הקהל בפסטיבל פוקלפופ // צילום: Joris “Jokko” Bulckens
כאוס בראש וחופש למוח
את המשיכה הגדולה שיש לו לאמנויות אחרות מעבר למוזיקה, ואולי אפילו יותר ממוזיקה, הוא תולה בשנים האחרונות שלו בבית הספר. "בשנים הראשונות היה לי מאד קשה בבית הספר. לא מצאתי את עצמי, לא בתרבות המאצ'ואית, לא בדרך המחשבה התבניתית, לא בנורמות. בשנתיים האחרונות עברתי לבית ספר לאמנויות ושם התהפכו החיים שלי. פתאום מצאתי את עצמי, הרגשתי נוח ובטוח. השנתיים האלה פיצו על כל הסבל בשנים הראשונות. למדתי אמנות וגם ראיתי הרבה אמנות בחיים שלי. זה מזיז אצלי משהו באופן שקשה להסביר".
מיהם הציירים האהובים עליך?
"אני אוהב את הציירים הפלמים מאד, וגם את פרנסיס בייקון, דייוויד הוקני, דרכו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם העולם הגאה, ראיתי את הגברים בציורים שלו ונפעמתי".
עוד משהו שמאפיין אותך זה חוש מאד מפותח לאופנה. מאיפה קיבלת את זה?
"לא ידעתי כלום על זה עד שיצרתי פסקול לתצוגת אופנה ומאז נסחפתי לעולם הזה. אני חושב שזו תעשייה מאד מלוכלכת ויפה באותו זמן. זו תעשייה רדודה, כי יש שם התייחסות מוגזמת לכסף והיא מכוונת לפלח מאד מצומצם באוכלוסייה. יש גם הרבה דברים שאני לא מתחבר אליהם בכלל, כמו פרווה ועור וכל השיט הזה".
מי המעצב האהוב עליך?
"אני מאד אוהב את בלנסיאגה".
מה החלום הכי גדול שלך, שעדיין לא הגשמת?
"שאשלים עם המוות. אני רוצה להיות בסדר עם לא לדעת מה קורה אחרי המוות".
ומבחינת הקריירה?
"פשוט להמשיך לעשות מה שאני עושה ולהתפרנס מזה. לדעת שאנשים עדיין מתרגשים מהמוזיקה שלי. אני לא יודע אם אני רוצה להמשיך להופיע כל חיי, אבל להמשיך לעשות מוזיקה".
סיבובי הופעות ארוכים קשים לך?
"זה יוצר הרבה לחץ, אני גם ככה מאוד כאוטי בראש... אני גם שונא לטוס. סיבובי הופעות באוטובוס זה בסדר, אני והצוות שלי זה כמו משפחה, אז לפעמים זה אפילו מרגיש כמו חופשה. אבל להיות במטוס זה נורא".
מה האלבום האהוב עליך?
"'Born to Die' של לנה דל ריי. אני חושב שזה מאסטרפיס, אחד מהטובים שנכתבו".
הסגנונות שלכם די חופפים. היית רוצה לעבוד איתה?
"אני לא חושב שזה רעיון טוב. באופן כללי אני לא אוהב לפגוש את מושאי ההערצה שלי, זה תמיד שונה מהדמות שיצרתי לעצמי בראש ומאכזב. תמיד יש הרגשה שמשהו חסר כי המציאות לא דומה בכלל לפיקציה שיצרתי בנוגע לאותו כוכב".
אתה בקושי מאזין למוזיקה ולא הולך להופעות. איך בכל זאת אתה מבלה בזמנך החופשי?
"בעיקר עם חברים, ארוחות ערב, אוכל טוב, יין טוב. אני אוהב סרטים אבל לא ללכת לקולנוע. ואני מאד אוהב סקי. יש משהו בחופשות סקי שמשחרר אותך מהכל. כשאתה גולש אתה לא יכול לחשוב על שום דבר פרט על לאן לכוון את עצמך וזהו, זה נותן חופש למוח. אני הרי תמיד לחוץ וזה נורא משחרר".
"רוצה להיות בסדר עם לא לדעת מה קורה אחרי המוות". קולומביה בהופעה // צילום: Joris “Jokko” Bulckens
* ההסבר לשם "אוסקר אנד דה וולף": "אוסקר זה שם פואטי ומואר, זאב זו חיה שיוצאת בלילה ומייללת לירח, הירח מסמל חושך ואור בן זמנית, וכל אלו יחד מתארים הכי נכון את המוזיקה שלי, איזון של חושך ואור".
• משי קלינשטיין במשולש אהבה לוהט
• מצעד עשרת השירים המושמעים של השנה
• גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר
• למה אנחנו אוהבים את "אתגר הנינג'ה"?
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו