לא הולך לשום מקום: טראמפ פה להישאר

עסקת הטיעון, שנחתמה שלשום בין פרקליטו לשעבר של הנשיא טראמפ, מייקל כהן, לבין התובע הכללי בניו יורק, והרשעתו הבו-זמנית של ראש מטה הבחירות הזמני שלו, פול מנפורט, יצרו בקרב משקיפים לא מעטים את התחושה, שעניבת חנק פוליטית הולכת ומתהדקת סביב צווארו של הנשיא, ושקרב היום שבו יפתח בית הנבחרים בהליכי הדחה נגדו.

אחרי ככלות הכל, לפחות הפרקליט כהן היה איש סודו של טראמפ ועל פי הודאתו בעסקת הטיעון פעל כקבלן ביצוע שלו כדי לוודא, תמורת תשלום הולם, ששתי הנשים שעימן ניהל טראמפ בעבר מפגשים מיניים, לא יחשפו ברבים ערב הבחירות את אופי קשריהן עם המועמד לנשיאות טראמפ.

לית מאן דפליג, שתשלום דמי שתיקה מסוג זה הינו מעשה נלוז ובעל היבטים אתיים ופליליים. ברור גם שמנפורט, "הגיבור" השני בסאגה, שיחק תפקיד מסוים במערכה שנועדה לפגוע בקמפיין הבחירות של הילארי קלינטון, וזאת תוך שיתוף פעולה עם שליחיה של מוסקבה. עם זאת ,גם עסקת הטיעון של כהן וגם הרשעתו של מנפורד אינן מעידות על כך, שזמנו הפוליטי של הנשיא ה 45 הפך לקצוב. במיוחד אמורים הדברים לגבי הודאתו של כהן. שכן, יש לזכור שעסקת הטיעון שלו לא היתה קשורה לשערוריית "פוטין-גייט" והקשר הרוסי, והחוקר המיוחד בפרשה, רוברט מולר, לא היה כלל שותף לה.

עורך דינו לשעבר של נשיא ארה"ב, מייקל כהן // צילום: איי.פי

יתרה מזו, פרשת מוניקה לוינסקי, שהציגה קבל עם ועולם את הנשיא קלינטון בכל מערומיו מבחינת הקוד האתי שלו, הסתיימה בקול ענות חלושה. זאת, כאשר הסנאט החליט שלא להרשיע את הנשיא במשפט ההדחה שניהל נגדו בעקבות כתב האישום שהגיש בית הנבחרים. בכך נקבעה בפועל הלכה, שלפיה מעשיו ומחדליו של הבית הלבן במרחב שבינו לבינה (גם אם יש בהם כדי לעורר רתיעה עמוקה) אינם יכולים להוות עילה מספקת להדחה.

באשר לטראמפ, "העם הבוחר" היה מודע עוד ערב ההכרעה בקלפי לדפוס התנהלותו בעבר במישור זה, כולל התבטאויותיו המיזוגניות הבוטות. על רקע זה, התסריט של פתיחה בהליכי הדחה גם אם תוכח אחריותו של טראמפ לתשלום דמי הלא יחרץ נראה רחוק היום ממימוש, וזאת ללא קשר להרכבו של הקונגרס. גם בידי מנפורט אין, ככל הנראה, אקדח מעשן, שיש בו כדי להוכיח את מעורבותו של הבית הלבן בעסקה אפלה כלשהי עם הקרמלין.

לבסוף, יש לדחות על הסף כל ניסיון לקשר בין אירועים אלה בזירה הפנים-אמריקנית לבין הצהרתו של טראמפ אודות המחיר הגבוה, שישראל תיאלץ לשלם לפלשתינאים בתמורה להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. שכן אין המדובר בניסיון להסיט את האש מן הקלחת הפוליטית מבית, אלא בתמריץ מילולי גרידא עבור הרשות הפלשתינאית שנועד לשכנעה להיכנס לשולחן המשא ומתן. מעל הכל, זהו ביטוי מזוקק לתפיסתו של הנשיא, שהנתיב לעסקה האולמטיבית - שתתבסס על סוכריות וחיזוקים לשני הצדדים - נותר פתוח ותו לא.