לקראת אליפות ארה"ב הפתוחה, שתצא לדרך בשבוע הבא, טניסאי העולם ניסו ללמוד לשים לב לשעון. "בהתחלה הסתכלתי עליו כל הזמן, הייתי ממש בלחץ ממנו", סיפר דויד גופן הבלגי לאחר שנתקל בו לראשונה בסינסינטי.
"ברגע שמתרגלים אליו נרגעים ומבינים שהכל בסדר", הוסיפה הגרמנייה אנדריאה פטקוביץ'. אנדי מארי, שחזר בבירת ארה"ב לשחק על מגרשים קשים אחרי שנה, דווקא היה מבסוט: "זה מהדברים האלה שאתה שואל את עצמך איך זה לא היה קודם. איך היינו אמורים לדעת זמנים בלי השעון?"
שני לוחות אלקטרוניים, אחד בכל צד של המגרש, ועליהם טיימר שמריץ את הזמן לאחור; זה מה שמעסיק את עולם הטניס בשבועות האחרונים. כחלק ממגמת העלאת הקצב של המשחק - משהו שהתחיל בהפיכת המערכה המכרעת במשחק זוגות לשובר שוויון עד 10, קיזוז משחקים רבים מחמש מערכות לטוב משלוש ומהפכת גביע דיוויס שבקרוב תצא לדרך - ראשי הענף רוצים שגם המשחקים עצמם ירוצו מהר יותר.
לשם כך נכנס לתמונה השעון. לא מדובר בחוק חדש, אלא בדרך יעילה לאכוף אחד ישן. כבר שנים ארוכות שיש הגבלות זמן בין משחקונים, מערכות וכדומה, וגם לפרק הזמן שבין הגשות יש הגבלה - 25 שניות. עם זאת, הנתונים מוכיחים שהחוק הזה הוא בגדר המלצה. בבדיקה שנעשתה על ידי ה"וול־סטרחט ג'ורנל" באליפות ארה"ב ב־2010, כל הגשה שנייה ארכה יותר מ־25 שניות. ומתוך 40,000 הגשות, כמה זיכו את המגיש באזהרה? רק שמונה.
מטרת השעון, אם כן, היא לספק שקיפות לעבירה הנפוצה. שופט הכיסא מפעיל אותו בסיום נקודה, ולשחקן המגיש יש 25 שניות עד ההגשה הבאה, לעיני כל. במקרה של חריגה ראשונה נרשמת אזהרה, ולאחר מכן כל עבירה נוספת דינה פסילת הגשה.
"אני שונאת את השעון"
את הבדיקות על הפורמט ערכו אנשי הסבב בטורניר הצעירים NEXTGEN אשתקד במילאנו ובטורנירי ההכנה לקראת אליפות ארה"ב הקרובה - הגרנד סלאם הראשון שבו ישתמשו בשעון.
נובאק ג'וקוביץ'. לא רוצה את השעון // צילום: אי-אף-פי
"זה עובד מצוין בינתיים", הרגיע גייל דיוויד ברדשואו, אחד האחראים לחקיקה בסבב ה־ATP, אבל מובן שיש חילוקי דעות. בעוד שחקנים ושחקניות רבים מברכים על האפשרות לראות במו עיניהם את השעון וכך להיות מודעים להגבלה, אחרים טוענים שהוא רק מאט את המשחק.
"לא רוצה שעון, לא צריך אותו. יש מספיק זמן", הכריז נובאק ג'וקוביץ' לאחר הזכייה בסינסינטי. "אני שונאת אותו", קבעה סרינה וויליאמס והסבירה: "פתאום השעון הזה מולי, והוא גורם לי לשחק יותר לאט ממה שאני רגילה". קייל אדמונד הבריטי הסכים איתה: "קשה לשחק מהר כשמול הפרצוף שלך שעון מתקתק לאחור".
ובאמת, למרות השעון, החבר'ה האטו. רפאל נדאל, האיטי במגישים, העביר בטורונטו 47 שניות בממוצע בין הגשות. נישיקורי, דל פוטרו ופדרר חרגו אף הם, ובסאן חוסה, וושינגטון ומונטריאול הזמן הממוצע בין הגשות היה גבוה השנה יותר מאשר בשנה שעברה, כשלא היה שעון.
דניס שאפובלוב, נציג הדור החדש והמהיר, צייץ את דעתם של רבים: "אני לא מבין את החוק של השעון אם יש שחקנים שעוברים עליו ולא נענשים". וכאן טמונה הבעיה הגדולה. את השעון מפעיל שופט הכיסא, אדם בשר ודם. והוא, כמיטב המסורת של הטניס, מאפשר לשחקנים לקחת את הזמן...
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
