סיבוב אחד יותר מדי?

תופעה מעניינת: לשני הצדדים, חמאס ומדינת ישראל, יש עניין להגיע להסכם או הסדרה. ובכל זאת, למרות שמדובר בנושא פשוט יחסי, לא הגיעו להסכם. במקום זה הגיע עוד סבב שבו עוצמת התקיפות של צה"ל גברה.

ישראל עשתה טעות בטיפול הצבאי בשריפות; התאהבה בטעות שלה, כמו שאומרים כמה פרשנים, והמציאה סיבות למה עדיף ככה. החל מנושא הערכים - ילדי האויב מול פגיעה רחבה באוכלוסייה שלנו - וכלה בסיסמה "הבלגה בעזה כי העיניים נשואות לצפון".

אבל יש אסטרטגיה לצה"ל, ולמרות הביקורת יכול להיות שהיא נכונה. הסבבים האחרונים הציבו תג מחיר גבוה לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. לצה"ל הרבה יותר נוח ויש לו מענה צבאי ברור כאשר האויב יורה רקטות וטילים. בכל סבב כזה האויב מפסיד יותר ויותר נכסים צבאיים. אלה נכסים אמיתיים של מאגרי חימוש, רקטות, מנהרות וציוד לחימה. יכול להיות שמישהו חושב שעדיפה מלחמת סבבים מאשר מערכה ארוכה לכיבוש עזה ובחזרה. 

לא לגמרי ברור מי נפל במלכודת של מי בסבב הנוכחי. אבל מאחר שישראל פועלת עכשיו בשיטת הסבבים לאורך חודשים במקום במערכה אחת, נראה שהפעם חמאס שגה. המחבלים הגיבו אוטומטית על חיסול שניים מלוחמיהם; בתמורה קיבלו הפצצה נרחבת של השמדת תשתיות לחימה. 

צמרת הביטחון בישראל ויתרה, ככל הידוע, על שיטת חיסול המנהיגים הבכירים של חמאס. הרמטכ"ל לא דוגל בזה והוא ככל הנראה שכנע את שר הביטחון אביגדור ליברמן שאין תועלת ואין תוחלת בחיסול יחיא סנוואר, הנייה וחבריהם; עכשיו הצטרף אליהם גם סאלח אל־ערורי. כל הצמרת הזאת נראתה לאחרונה משתטחת על ציון קברו של אחמד יאסין ואפשר היה לחסל אותם; אבל האקט עצמו נראה כלגלוג על ישראל: הנה, מה תעשו לנו. אינכם מסוגלים.

קדם לסבב הנוכחי מסע הונאה של חמאס, כמובן בשיתוף פעולה של שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. כל המשא ומתן העקיף, בתיווך המצרים, זו שיטה של חמאס להרוויח זמן, לקבל חסינות מישראל, בציפייה שמחר־מחרתיים תושג ה"הסדרה" המפורסמת. יום לפני הסבב הנוכחי שמענו דובר חמאס בכיר ש"הבטיח" שעד סוף החודש תושג הסדרה והפסקת אש לחמש שנים. 

בין הסיבות להתמשכות סבבי האש נמצאת גם הקשחת עמדות של ישראל. יש כמה שרים שהפכו לניציים יותר בהשפעת משפחות גולדין ושאול, והלחץ התקשורתי שנוצר סביבן. זו טעות מצד ישראל לקשור בין הנושאים השונים. גורל האוכלוסייה האזרחית בדרום חשוב יותר מכל הסוגיות האחרות. שרים בקבינט דיברו השבוע על מה שאמרה בזמנו אמו של רון ארד, בתיה: אם בנה חי - היא מצפה שמדינת ישראל תעשה ויתורים כדי להשיבו; אבל אם הוא מת ומדובר בגופה, אל לישראל לעשות ויתור כלשהו כדי להשיב אותו. 

 

גברברי וינדזור העליזים: הדור השני של הצברים, שכולל בין היתר את "פורום הרמטכ"לים", מסמל את פשיטת הרגל "הנאורה". הם אינם מבינים דבר בביטחון בממד הלאומי וההיסטורי

בשנתיים האחרונות תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, דיבר בכל הזדמנות על "מלחמת אזרחים". מאז חוקק חוק הלאום, ראש הממשלה הרחיב את אחיזתו גם כלפי הימין וגם על המרכז שחלקים גדולים בתוכו תומכים בחוק. בעלי קיבה חזקה מצליחים לעקוב אחרי זרם ההתבטאויות המפחידות, האלימות, של מנהיגי השמאל לעת הזאת. כל המחזה נראה כקריסה של תרבות שלמה; תרבות "גברברי וינדזור העליזים". בעבר הרחוק כינתה גולדה מאיר את נשות החברה הגבוהה שהפגינו למען הפיכה שלטונית ערב מלחמת ששת הימים כ"נשות וינדזור העליזות".

"גברברי וינדזור העליזים" הם בעיקר בכירי הביטחון בדימוס, אלופים במיל', רבי־אלופים, ראשי שב"כ ומוסד. בידיעות בתקשורת מכנים אותם "פורום הרמטכ"לים". מדווח כי "פורום הרמטכ"לים לשעבר" שכנע את הדרוזים לא לקבל את הצעות ראש הממשלה. שר בכיר בממשלה אמר שזה לא בלתי דמוקרטי, אבל זה לא מריח טוב.

יותר מכל, נחשפת תרבות שלמה של דור הצברים השני או השלישי. יש כמה מאפיינים לאהוד ברק, רון חולדאי, יובל דיסקין, פרדו, משה (בוגי) יעלון, משה לדור וחבריהם. לפי התנהלותם, רוח המפקד, רמת ההסתה, הם מציגים רמה אינטלקטואלית נמוכה, חוסר הבנה של הדמוקרטיה; כשדיסקין או ברק אומרים "דמוקרטיה", למה הם מתכוונים? "דמוקרטיה טוטליטרית"? אבל נלין עליהם כאשר אפילו גדולי הספרות הפכו לטוטם בולשביקי תלת־ראשי?

כל הדור הזה, שבהכללה אפשר לכנותו הדור השני של הצברים, מסמל את פשיטת הרגל החילונית המרקסיסטית "הנאורה". הדור הראשון, דורם של חיים גורי, יורם קניוק, עוד שימר משהו מהרטיבות של הקרקע היהודית. היום נשארנו עם יהונתן גפן, שהפך מפזמונאי קסום לתועמלן וולגרי. 

התופעה בלטה כבר לפני כ־20 שנה. כתבתי אז שצאצאי הרבנים והמתנחלים ראויים ואיכותיים בהרבה מצאצאיהם הרוחניים של ס' יזהר ואורי אבנרי. ננזפתי קשות ב"הארץ". על הסכנה הגדולה של יהודים־יהודים (כלומר, יוצאי פולין ורוסיה) התריע כבר בשנות ה־30 זלמן שוקן הסבא: אנתוני דוד כותב בביוגרפיה המצוינת שלו על זלמן שוקן, כי המו"ל חיפש דרכים "לריסון הנתינים הפרועים (יהדות העליות הקודמות וילידי הארץ) ומנהיגיהם". יחסו לאוסט־יודן תואר כך: "לציבור של יקים שהתכנסו בקומה השנייה של ספרייתו (ברחוב בלפור?) הוא (זלמן) אמר בשצף קצף: 'אנחנו לא יכולים להסתדר עם היהודים הפולנים'. 'הלבנטיניות שלהם מהווה סכנה לארץ', ויהודים־גרמנים חייבים לשמש חומה נגד המצב הזה".

בדבר אחד השתנה הקו של "הארץ" ב־80 השנים אחרונות: "עורכיו נטו לתמוך בבריטים וגינו כל צורה של קיצוניות יהודית ומוסלמית". היום הם "נוטים" ללבות קיצוניות משמאל, להבליג על קיצוניות מוסלמית, ולגנות אך ורק קיצוניות יהודית. אבל נגיד האוניברסיטה העברית יהודה ל' מאגנס תיאר את זלמן שוקן כ"אדם המאחד באישיותו את עמי ישראל וגרמניה", שוקן הוכיח "איך יכולות התרבות הגרמנית והתרבות היהודית להוסיף ולחיות בהרמוניה". אין שינוי. מלבד שהשגת הרמוניה כזאת בשעה שהנאציזם השתולל באותה גרמניה, זה בהחלט הישג לא מבוטל.

אחד העיתונאים שצמחו בערוגות "הארץ" היה אורי אבנרי. הוא היה השועל בלול התרנגולות של הצברים, קצינים וחניכי תנועות הנוער המרקסיסטיות, יוצאי הפלמ"ח. בשבוע האחרון דלה נדב איל ציטוט מהספר "צלב הקרס" שנוגע באמנות התעמולה, שאבנרי על פי עדותו למד אותה והתמחה בה. מוריו, על פי עדותו ב"הצד השני של המטבע", היו מקיאוולי, מרקס, לנין, גנדי, סטלין, היטלר. 

במלחמת העצמאות ולאחריה אבנרי התחנף למפקדי הפלמ"ח וראה בארגון פסגה של יצירה ואידיאליזם. כשכתב את "צלב הקרס" על רקע משפט אייכמן - שהרי צריך ללמד את דור הצברים מה היה הנאציזם - הוא כבר יישר קו עם אחמד שוקיירי והתעמולה הסובייטית. הוא צייר את הפלמ"ח בדמות האס.אס וערך השוואות בין בכירי צה"ל למנהיגי הצבא הגרמני הנאצי. 

מי שקרא את הספר הזה קיבל את המסר שהנאציזם והשואה (רצח 6 מיליונים!) היו "ליל שיכורים", כפי שניסח זאת, שנמשך תקופה קצרה - והיום אדי הרעל התנדפו מגרמניה. לעומת זה, הנאציזם מקנן בישראל. אבנרי לא היה שונה בהרבה משוקיירי, שהיה אז דיפלומט ערבי באו"ם ובשנת 61' האשים לראשונה את ישראל שקיים בה משטר אפרטהייד והיא מדינה נאצית; אבנרי הסתפק בהאשמת ישראל בסוג של נאציזם.

המשותף לשוקיירי ואבנרי הוא ששניהם העריצו את הנאצים בשלב כלשהו, ואחר כך שוקיירי ייסד את אש"ף, ואבנרי הפך למעשה לאחד התועמלנים האפקטיביים ביותר של הארגון בעולם המערבי. מעניין שהוא שיבח מאוד את אהוד ברק לאחרונה בראיון ל"ליברל".

מה שהדור השני של הצברים מבין זה כוח, קריירה, חומרנות, כסף - ושוויון. זה הערך היחיד שמובן למי שגדל ב"מחלקת הנדסת הרגשות". כל דבר וכל תופעה אמורים לגרות תגובה אמוציונלית ומחשבתית אחידה אצל כל מי שנפלט מפס הייצור האנושי של אותו עולם חדש מופלא. הגישו פינג'אן והגידו, האם אותם קברניטי הביטחון בדימוס שאינם מבינים הרבה בביטחון - הם האנשים שפתאום מבינים בחוק ומשפט? בסופו של דבר, אותו "פורום רמטכ"לים לשעבר" מתגלה כמורכב מאנשי צבא שמבינים רק במכניקה הצבאית, אך אינם מבינים דבר בביטחון כמושג רחב יותר בממד הלאומי וההיסטורי. 

 

"...ישראל הוקמה כמדינה יהודית בא"י". השופט שמעון אגרנט 

 

כה אמר אגרנט: בפסק דין משנת 1965 קבע בג"ץ כי "זכותו הטבעית של העם היהודי במדינתו הריבונית" היא "עובדת יסוד קונסטיטוציונית". אבל יש מי שמנצל את חירויות המדינה כדי לקעקע את קיומה

המאפיין המובהק ביותר של משפטני הדור הנוכחי זו המצאת "הדמוקרטיה" שהפכה לצל של "היהודית". אנשים כמו פרופ' מרדכי קרמניצר והנשיא אהרן ברק עשו הבה נתחכמה לו, כדי לנטרל את הדפקט הבלתי מובן להם של "מדינה יהודית". שהרי הם הפנימו את התעמולה ארוכת השנים שהציונות היא גזענות, ומדינה יהודית היא גזענות. קרמניצר הגדיר לאחרונה את חוק הלאום כ"חוק העליונות היהודית". המצאת הדמוקרטיה אפשרה לגופים השוללים את קיום המדינה לחדור לכל מוסד ובייחוד לכנסת. הכל בתואנה שהם נלחמים למען הדמוקרטיה במדינה "גזענית".

האבות המייסדים של מערכת המשפט הגדולה באמת, שהיתה בישראל, חשבו אחרת; הם סברו, משום מה, שישראל היא דמוקרטיה מתגוננת ומי שרוצה להילחם בקיום "המדינה היהודית" נשללת ממנו הזכות להיבחר לכנסת. אגב, זו לא סנקציה מרחיקת לכת כל כך.

בפסק דין ירדור המפורסם (אל ארד) משנת 1965 קבע נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, כי "בהתאם להכרזה על הקמת המדינה, מדינת ישראל הינה לא זו בלבד מדינה ריבונית, עצמאית, השוחרת חופש ומאופיינת על ידי משטר של שלטון העם, אלא היא גם הוקמה כ'מדינה יהודית בארץ ישראל'. האקט של הקמתה נעשה בראש ובראשונה בתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית והיה בו באקט זה משום הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל" (פס"ד ירדור 23.10.1965).

למגינת ליבם של בוגרי הפרקליטות הצבאית וגלי צה"ל, אגרנט פסק כי הדברים לעיל הם "עובדת יסוד קונסטיטוציונית". אגרנט ציטט את השופט אלפרד ויתקון בפסיקת בג"ץ אחרת: "לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות, שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח". 

השר יובל שטייניץ, ד"ר לפילוסופיה, עדכן את ההשקפה שראתה רק בפשיזם ובקומוניזם את האיום על הדמוקרטיה. במאמר שפרסם בשנת 2001 ("דמוקרטיה: האיום הליברלי") הוא טען שהאיום של היום בא דווקא מצד אלה ששואפים לכאורה "לחזק" את הדמוקרטיה ושוללים את התפיסה שדמוקרטיה היא רק הסידור הפחות גרוע. לכן עשו בעשורים האחרונים דה־לגיטימציה טוטלית לדמוקרטיה בעלת ערכים שמרניים או דתיים. לתפיסתו, תחת הדגל הליברלי הם מובילים ל"דמוקרטיה עממית".

בישראל פועלים גופים רבים כמו התנועה האסלאמית, הרשימה המשותפת, וארגונים חתרניים אחרים, שעושים שימוש בחירויות המוענקות להם על ידי מדינת ישראל כדי לקעקע את קיומה. חוק מדינת הלאום תואם לחלוטין את הפסיקה בתיק ירדור ואל ארד. בפסק דין קול העם, אגרנט הכניס את מושג "חופש העיתונות", שלא נמצא במגילת העצמאות. 

התפיסה של הנשיא ברק מסתמכת בין השאר על דוקטרינה משפטית שהתפתחה בגרמניה הפוסט־נאצית. שם, בשנות ה־50, היו שופטים שקבעו שיש עקרונות־על שלשופט מותר להיתלות בהם, גם אם אין לכך שום סימוכין בחוקה הכתובה. זאת בגלל לקחי ויימאר והיטלר. בפועל מערכת המשפט הגרמנית לא לחמה אלא התעלמה מההמשכיות הנאצית בביורוקרטיה של הממשל הפדרלי.

האם דין מדינת ישראל כדין גרמניה הפוסט־נאצית? לפי המסורת של תנועת העבודה, אהרן ברק, שוקן, בלטמן, קרמניצר, אורי אבנרי ואחרים - התשובה היא כן. לא לחינם הוצמד הכינוי "היטלר" לשושלת מנהיגי הימין בישראל: החל מז'בוטינסקי דרך מנחם בגין, אב"א אחימאיר וכלה בבנימין נתניהו. שטיפת המוח הקיימת הביאה את שופטי בית המשפט העליון למחוזות שבהם רואים בממשלת ישראל, בכנסת, כאויבי הדמוקרטיה ולא כמבטאי "עובדת היסוד הקונסטיטוציונית" של קיום "המדינה היהודית בארץ ישראל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו