1. שלשום כתב אייל ברקוביץ' פוסט פופוליסטי, ילדותי ובעיקר די מגעיל נגד מינויו של אנדראס הרצוג למאמן נבחרת ישראל. חשבתי פעמיים אם להזכיר כאן את דבריו, ואני יודע שעצם אזכורו נותן לו משקל יתר, ובכל זאת - מכיוון שהיה כדורגלן חשוב בהיסטוריה הישראלית, עצוב לראות איך אייל, כהרגלו, מחזיק בתפיסות רגשניות, פשטניות וחדממדיות של כן/לא או אוהב/שונא. לא אסלח לברקוביץ', שבנימוקיו גרם לי, כמעט אוטומטית, לגונן על ההחלטה האווילית הזאת למנות את הרצוג.
הצער הכבד שגרם לנו הרצוג כשהבקיע את השער הטראומטי ההוא ברגע האחרון הוא לא הסיבה שבגללה מדובר במינוי סתמי, שלא יעלה ולא יוריד משגרת החיים הסתמית סביב נבחרת ישראל.
אני האחרון שמתנגד להעסקתם של אנשי מקצוע זרים בכדורגל שלנו. ההיסטוריה מספרת שחלק מהזרים "הצליחו" בנבחרות ובקבוצות כאן, ושחלקם "כשלו", אבל הצלחה, במונחים ישראליים, נמדדה תמיד בדברים קצרי מועד כמו ניצחון/הפסד מול נבחרת משמעותית או עלייה/אי-עלייה לטורניר גדול.
עמנואל שפר העלה את ישראל למונדיאל מקסיקו '70 דרך מוקדמות באוקיאניה, וייצרב כנראה לנצח כגדול המאמנים. שלמה שרף ניצח את צרפת ואוסטריה בשני משחקים ענקיים וחדפעמיים, אבל נצלב והוקע ציבורית כי ברגעי האמת התרסק מול קפריסין הנחותה. כנ"ל עמיתיו לפני ואחריו.
מינויו של הרצוג הוא איוולת, כי לאחר שהמנהל הטכני וילי רוטנשטיינר החליט למנות את בן ארצו, יהיו שני האוסטרים האלו, בגלל מיעוט ימי עבודה וחוסר היכרות והבנה של הדנ"א המקומי, תלויים לגמרי כל ימיהם פה בחסדיה של העסקונה שמינתה אותם - אלי אוחנה ואנשיו. הם ילחשו על אוזנם, יבחשו, ילחצו, יתמרנו - וכשתגיע שעת מבחן יברחו מהזירה וישאירו את הרצוג ואת ממליצו האומללים לשאת באחריות.
שחקני נבחרת ישראל. המינוי של הרצוג סתמי, כי מה שהיה הוא מה שיהיה // צילום: אלן שיבר
מינוי מאמן לנבחרת ישראל ב-,2018 ועוד זר, זה מהלך של עצלנים, כי מה שהיה הוא מה שיהיה. רשויות הספורט בישראל - מדינה עשירה במשאבים הרבה יותר מישראל של מקסיקו - '70 לא רוצות להפוך את האדמה.
בישראל יש הכי מעט ספורטאים בעולם המערבי יחסית לגודל האוכלוסייה, ובסך הכל 34 מגרשי כדורגל תקניים עם תאורה בכל הארץ. זה אמיתי? הם לא מסוגלים ולא יודעים לשנות ולהשתנות.
2. כדורגל, גם אתה מצליח ונמצא בטופ, הוא אכזרי ומתעתע. זה יכול לקרות ללאו מסי במונדיאל וזה עכשיו חלק מסדר היום של הפועל ב"ש. ברק בכר חווה לראשונה כישלונות משמעותיים בבירת הנגב.
התבוסה בזאגרב וההפסד באלוף האלופים להפועל חיפה לא היו בתוכניות, אבל הכל בסדר, זה קורה גם למועדונים גדולים משלו.
עם זאת, ב"ש, אחרי שלוש עונות רצופות שבהן נהנתה מליטוף תקשורתי אוהד וסלחני (פרשת שיר צדק) ששמור לקבוצת פריפריה מרעננת, צריכה בעונתה הרביעית כקבוצה עשירה והגמונית לדעת להתמודד עם ביקורת (ההתנהלות מול יאניס אנסטיס, גיא חיימוב ואריאל הרוש), בלי שאנשיה ואוהדיה יישמעו קורבניים וישלפו את טיעוני "אנחנו, ומדינת תל אביב".
מבט מסביב מלמד שמלבד מכבי ת"א, שתמשיך לזנב בה ביתר נחישות, אין לב"ש כרגע יריבות מאיימות באמת בזירה המקומית. בעידן הקפיטליסטי לגיטימי לרכוש שחקנים ולהושיבם על הספסל, ובלבד שלא יהיו אצל יריבות פוטנציאליות - כפי שעשתה פעם מכבי ת"א סל, למשל, עם חנן קרן מהפועל ר"ג. אבל יידעו אלונה וברק שלהתנהלות הזאת יש מחיר תדמיתי ומקצועי שהם ייאלצו להתמודד איתו.
למרות הבעיות, ב"ש עדיין נראית הטובה מכולן.
שחקני ב"ש. כישלונות ראשונים // צילום: אלן שיבר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
