השאלון הקטן: "מתגעגע לשפתה החושנית של נילי מירסקי"

מיכאל שקודניקוב נולד בבריה"מ, אבל שפת האם שלו היא עברית. לדבריו, "אם להתעלם מכמה חטאי נעורים, 'בית פושקין' הוא הספר הגבוה היפה הראשון שתרגמתי".

אפשר לקרוא את "בית פושקין" כניסיון "לעצב מחדש" את הספרות הרוסית כולה?

"התמונה הראשונה ברומן מסמלת את המהלך כולו: רוח חזקה פורצת את חלון המוזיאון. המחבר עצמו מציג את בית פושקין כמוזיאון של הספרות הרוסית. אבל ביטוב לא משכתב את העבר ולא מנסה לדחוף את עצמו כחוליה אחרונה בשרשרת. הוא מאוורר את המוזיאון, פותח מתוכו חלון אל המערב, אל הפוסט־מודרניזם, והספרות הסובייטית, הנצורה מאז שנות העשרים, מתחברת באחת עם ספרות 'העולם' - ורק כך חוזרת סוף־סוף להיות רוסית. ההישג מרשים במיוחד לאור העובדה שגם מוזיאון הוא סוג של כלא".

מה היה האתגר הגדול ביותר בתרגום הספר?

"האירוניה. בכל משפט מסתתרת דקירת מחט מדויקת, שהיא־היא הרעיון, הכוונה, ואותה צריך להריק בעדינות משפה לשפה. ביטוב הוא רב־אמן, אבל האירוניה הזאת מובנית בשפה הרוסית, והמסורת הספרותית שלה מלאה בה; זה מה שפולט האדם הממורמר כשהוא לא יכול לקלל".

כריכת הספר (עם עובד)

מתרגמים שהשפיעו עליך?

"השפיע עלי אהרן אמיר, ואני עדיין מנסה להשתחרר מהשפעתו. מתוך סקרנות לשפות עתיקות, אני שואב השראה מתרגומיו של אברהם ארואטי מיוונית ומלטינית. ומתגעגע לשפתה החושנית של נילי מירסקי".

מה היית רוצה לתרגם מהספרות הרוסית העכשווית?

"אולי ספר נוסף של ביטוב; 'בית פושקין' הוא חלק מיצירה גדולה יותר, 'אימפריה בארבעה ממדים'. אני רוצה גם להתנסות בתרגום מסנסקריט ויוונית עתיקה".

אפשר להתפרנס מתרגום?

"שמעתי תלונות. איני יכול להעיד על עצמי. לא ניסיתי".

ציטוט שמדבר לליבך במיוחד.

"פעם אחת כבר לא מצא אותה בבית וערך תצפיות במשך שלושה ימים - היא עדיין לא חזרה. כשתפס אותה לבסוף, היא הייתה עליזה וטובה כלפיו יותר מהרגיל... עתה הציקה לליובה לא רק היעלמותה לשלושה ימים - לאן? עם מי? - אלא גם העובדה שחזרה מרוצה כל כך. ליובה לא ידע את נפשו, לא הרפה ורצה להבין מה בעצם הבעיה, ביקש ש'רק תסביר' לו מה חסר בו ומה עוד הוא צריך לעשות כדי שהכול יחזור להיות 'כמו שהיה' - כי היה לו ברור שאין דבר בעולם שהוא לא יהיה מוכן לעשות בשביל פאינה, או ליתר דיוק, תמורתה".