רצועת הביטחון: מלחמת הגבול של עזה

גם אותם תושבים בישובי הנגב המערבי, על גבול עזה, שמזדהים עם הפלשתינים יצטרכו להשלים שחמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה פשוט מנהלים מלחמה נגד מדינת ישראל. אין שום יעד למלחמה מלבד ערעור המדינה, פגיעה במורל המתיישבים, פגיעה בכלכלה, ואם אפשר להגיע להרס מדינת ישראל. יתכן שמותו של סמ"ר אביב לוי בשבוע שעבר יזכר כתחילתו של שלב חדש במערכה. לפרשנים השונים וגם לצה"ל לקח הרבה זמן עד שהבינו שמערכה חדשה נפתחה בסוף חודש מארס עם מתקפות ההמונים על הגדר.

אבל השלב החדש לקוח מהספר של חיזבאללה. רצועת הביטחון בדרום לבנון הוקמה כתוצאה מהנסיון הקשה שהיה לישראל עם חדירות מחבלים של ארגוני אש"ף לישובים כמו קרית שמונה, אביבים ומעלות. החדירות לוו במטחי קטיושות על ישובי הצפון, ורצועת הביטחון באה למנוע הישנות של פיגועי טרור המוניים בישובי הקו. החל מהשנים הראשונות של שנות ה-90, 1993 – 1994, חיזבאללה הבינו שהדרך היעילה מבחינתם להילחם בישראל היא להפוך את רצועת הביטחון עצמה לזירת מלחמה. לפגוע בצה"ל. מעלות וקרית שמונה לא עניינו אותם. אלוף פיקוד צפון דאז עמירם לוין הבין את זה ופעל בהתאם, אך ככל הנראה לא הצליח לארוז מסר קליט למנהיגות המדינית. החלה תחרות בין האלוף שיזם וחידש ונלחם לבין "ארבע אמהות". מי ינצח. כאשר ניצחונן של ארבע אמהות הוא תבוסה לצה"ל. ואין ספק שהעובדה ששלי יחימוביץ' נמצאת היום בצמרת הפוליטית ואילו עמירם לוין בתחתית הטבלה, מבהירה את התהליכים.

חמאס עובר לשיטה הזאת, באמצעים מקומיים. הטרדה שמשיגה אפקטים קשים של התשה ומלחמת עצבים. בנקודת הזמן הנוכחית צה"ל נמצא במקום טוב. הוא צבר לעצמו לגיטימציה פנימית וחיצונית לפעול מול עזה בכל עוצמה שיבחר. בינתיים, חמאס קובע את קצב האירועים. תפיסת הסבבים השלטת בתודעה הישראלית היא מכשלה פסיכולוגית.

נראה קשר ברור בין התפתחות המלחמה בדרום סוריה והמהלומות שישראל מנחיתה על האיראנים ועל צבא סוריה לבין פעילות חמאס. נראה שבמערכת הביטחון עדיין חושבים במונחים ארוכי טווח; עזה היא סיפור של מאבק של עשרות שנים, כמו המלחמה הקרה. גם אם זה נכון, את המלחמה הארוכה והמתמשכת הזאת מנצחים באמצעות סבבים של מהלומות שנצרבות בתודעת האויב. השאלה אם תגובה עוצמתית על יוזמה חמאסית, כמו פציעת קצין או הריגתו על ידי צלף, היא השיטה הנכונה כאשר כל תגובה מסתיימת בתקווה שתתגשם הסיסמא: "אנחנו רוצים להחזיר את השקט".

בסידרת המופת 'הבית הלבן' ישנה סצינה, שחלק ממפקדי צה"ל כנראה מכירים: הנשיא מכנס את צוות הביטחון הלאומי. "מה יש לנו?" הנשיא שואל. הרמטכ"ל: "החובה להגיב תגובה מידתית. כזו שתעמיד את הכוחות האמריקנים בסיכון מינימלי". הנשיא: "ומה התועלת בתגובה מידתית?" הרמטכ"ל: "סליחה?" הנשיא: "איזה ערך יש לתגובה מידתית? בשביל מה זה טוב?... הם פוגעים במטוס אז אנחנו פוגעים במשדר. אוקיי. זו תגובה מידתית".

הרמטכ"ל: "אדוני..." הנשיא: "הם פוגעים בבסיס שלנו – אנחנו משמידים שני משדרים". הרמטכ"ל: "כן. זה פחות או יותר". הנשיא: "זה מה שאנחנו עושים כל הזמן". יועץ: "זה מה שתמיד עשינו". הנשיא: "אם זה מה שעשינו וזה מה שאנחנו תמיד עושים – האם הם לא יודעים שזו תהיה התגובה שלנו גם הפעם?" היועץ: "אם אתה..." הנשיא: "הם יודעים שנעשה את זה. האזורים האלה מפונים וריקים כבר שלושה ימים... זה מחיר המלחמה. הכל משוקלל בפנים. הכל כלול. אני צודק או שאני מפספס משהו?"

הרמטכ"ל: "אתה צודק, אדוני". הנשיא: "אז מה הערך של תגובה פרופורציונלית?... יש גם תגובה לא-מידתית. שהעולם יראה שמעכשיו כשאתה הורג אמריקני, כל אמריקני, אתה לא מקבל תגובה מידתית. אלא אנחנו מגיבים באסון טוטלי". אחד הקצינים: "מה אתה מציע? שנמחק את דמשק?" הנשיא: "אני מציע שאתה והאדמירל והשר האצ'ינסון וכל צוות הביטחון הלאומי, תקחו לכם את 60 הדקות הבאות כדי לבנות תכנית שלא גורמת לי להרגיש שאנחנו סתם פוגעים למישהו בכיס או בקיצבה החודשית".