תשעה באב - שורש העצמאות

הזיכרון ההיסטורי אינו נושא לוויכוחים בין טרחנים; זה עניין של ביטחון לאומי. אנחנו זוכרים משמע אנחנו קיימים. "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל", כתב גולה יהודי בתהלים לאחר החורבן הראשון, "שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם־בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". כבר אז נשבעו אבותינו לא לשכוח את ירושלים. הזיכרון הזה החזיר אותם לציון. ושוב גלות, ושבועה. היכן היינו לולא זיכרון ציון וירושלים?

היום הזה אינו יום דתי במובנו הצר. חורבן הבית אינו רק המקדש, אלא חורבן הבית הלאומי. חישבו על הרצף ההיסטורי הארוך מאז החורבן השני ועד היום - לכמה איברים התפרק הגוף הלאומי, לכמה ארצות התפזרנו, אילו רדיפות ופרעות, סבל וצרות עברנו. ובכל מקום שבו חשבנו שהונח לנו לרגע או למאה שנה, הוגש לנו החשבון המדמם ושוב גורשנו וגלינו. גירוש ספרד בחודש אב 1492 הוא המופת לכל הגירושים. כך התגלגלנו בגלות ארוכה שסופה נחתם באופן הנורא ביותר בתולדות האנושות - השואה. שורש האסונות הללו מתנקז ליום הזה, שעליו העמסנו אלפי שנים את כל קינותינו ודמעותינו, כל הרעות והחורבנות שחווינו, לא רק הלאומיים; גם האישיים.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

אין עצמאות בלי זיכרון תשעה באב. אין תיקון לאומי בלי הכרת המאורעות שהביאו לחורבן הנורא, מלחמת האחים, הסיעות השונות בירושלים בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה. חרב איש באחיו היתה בעיר שנים קודם שהגיע הצורר להשלים את החורבן. לא לחינם הוסיפו חכמינו שנתיים על תאריך חורבן המקדש (70 לספירה), והקדימו את החורבן החברתי והמדיני לשנת 68'. מכאן אפשר להבין את אגדת חז"ל על נבוזראדן, שר צבא נבוכדנאצר (מסיבות שונות, הם כנראה הרחיקו עדוּת וכיוונו בעצם לטיטוס ורומא): "עַם הָרוּג הרגתָּ, היכל שָׂרוּף שרפתָּ, קמח טחוּן טחנתָּ". הם לימדו שמלחמת האחים היתה האסון העיקרי, בעוד השריפה הממשית היתה רק המימוש שלה, ביטוי חיצוני לשריפה הפנימית שאיכלה את הלבבות ושבעקבה איבדנו את עצמאותנו - לקח לדורות ובמיוחד לדורנו.

הנה עדות הראייה של יוסף בן מתתיהו לרגע החורבן, מתוך ספרו "מלחמת היהודים". לאחר שתיאר את הטבח המחריד שערכו הרומאים ביהודים - "לא חמלו ולא הדרו, אלא המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים... כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה... נשחטו בלא חמלה" (בתרגום י"נ שמחוני) - הוסיף המחבר: "קול נהמת הלהבות הפושטות למרחק התערב באנקות הנופלים, ומשום גובה ההר וגודל הבית הבוער, נדמה היה כי העיר כולה אחוזה בלהבות. ואין להעלות על הדעת שאון גדול ומחריד מהרעש ההוא. נשמעו תרועות הקרב של הלגיונות הרומיים בהתקפתם. צרחות המורדים המוקפים אש וחרב. קריאות המצוקה של העם שנשאר למעלה, ובמנוסתו המבוהלת נפל ישר לידי האויב. לקול זעקות האנשים על ההר, הצטרפו זעקות ההמון שבעיר... בראותם את האש במקדש... הר הבית נראה כרותח מתחתית שורשיו, אפוף להבות אש מכל עבריו, זרמי הדם נראו אדירים אף משטף האש, ומספר הנטבחים נראה רב ממספר הטובחים" (בתרגום ליזה אולמן).

לא שכחנו, ציון. גם לאחר ששבנו הביתה מקצווי עולם, נמשיך להתאבל, לזכור ולהזכיר מה אירע לנו. בזיכרון - סוד הגאולה. "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם - וּבִירוּשָׁלַ‍יִם תְּנֻחָמוּ".