ישראל לא תהיה דמוקרטית ללא היותה יהודית

"ישראל נדרשת להכריע בין שתי גישות: אחת הרואה אותהכמדינת הלאום היהודיומעניקה שוויון אזרחי מלא לכל, והשנייה האומרת שבישראל חיות שתי קהילות, של יהודים ושל פלשתינים, והמדינה בגלגולה הבוגר צריכה להיות דו־לאומית בחזקת הרפובליקה השנייה. מדינה שיש בה שוויון זכויות לא רק אזרחי, אלא גם שוויון קולקטיבי - שטומן בחובו את שינוי ההסדר המכונן של 1948".

את הדברים אמר לי לפני ארבע שנים וחצי צביקה האוזר, אחד המנועים האינטלקטואליים שלהחוק ההיסטורי שעבר בכנסתבלילה שבין רביעי לחמישי. ההתפתחות של ישראל בדור האחרון, ובייחוד בשנים האחרונות, היתה במדרון שמוביל לכיוון השני - מדינה דו־לאומית. בית המשפט העליון הפך את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לבית גידול של לאומנות ערבית בתוך ישראל.

מדינת ישראל התגדרה לה בצורה מאולצת בתיבה הידועה של "יהודית ודמוקרטית" כשלמעשה, ברוח המכון הישראלי לדמוקרטיה, בג"ץ וארגונים כמו עדאלה ועוד, "יהודית ודמוקרטית" היה כיסוי ל"יהודית־ערבית". הלאומנות הערבית התומכת בטרור, האסלאמיזם הקיצוני, כולם זכו להגנה האורווליאנית מכוח "הדמוקרטית".

חברי הכנסת מהרשימה המשותפת. קראו את נוסח החוק במליאה // צילום: אורן בן חקון

כדי להסיר ספק, ישראל לא תהיה דמוקרטית ללא היותה מדינה יהודית. הדמוקרטיה בישראל נשענת על הציבור היהודי, שמטבעו הוא שומר חוק וסובלני, אך כפי שאפשר היה לראות בליל העברת החוק - הרשימה הערבית המשותפת היא זו שעושה שימוש בהיכל הקודש של הדמוקרטיה הישראלית, הכנסת, כדי לבזות את המוסד הזה בכל הזדמנות.

מאחורי ההתנגדויות לחוק, כמו הכרזותיהם האומללות של ארגוני הרפורמים בארה"ב או הקרן לישראל חדשה, מסתתרת התנגדות ישנה לכל השפעה יהודית. זו מורשת אנטי־יהודית שגרמניה הורישה למדינות המערב, ורבים בציבור היהודי בארה"ב ובישראל הפנימו. לפיה, יש משהו לא טבעי, לא הגון ו"אנטי־דמוקרטי" בתרבות היהודית, בזהות היהודית.

החוק החדש הוא בשלב זה לא יותר ממשיכת הנד־ברקס ברכב המידרדר במדרון המדינה הדו־לאומית. השמאל הפך את החוק למוקצה, ובהשפעת הרדיקלים יצר את הקיטוב הפוליטי שהוא תמיד מחפש. אין נושא שמחזק את מדינת ישראל שהשמאל לא מצליח להפוך ל"שנוי במחלוקת", וכתוצאה מכך נוצר טרור אידיאולוגי שמכניע רבים וטובים.

מימין: ח"כ אבי דיכטר שיזם את החוק. משמאל: בני בגין שהתנגד // אורן בן חקון

שתי דמויות המפתח בנושא הזה הם חברי הכנסת בני בגין וציפי לבני. קשה לראות סיבה מהותית מדוע לא תמכו השניים בחוק. השוויון בישראל מעוגן במצבור שלם של פסיקות בג"ץ, וכן במגילת העצמאות, ולכן כדי להעניק משקל ממשי לחוק הלאום לא הוזכרה המלה "שוויון". הנוסח של בני בגין היה בו כדי לדלל את החוק עד כדי לייתר אותו, אבל מעבר לבגין וללבני, זו בעיה רצינית שלא התקבלה תמיכה משמעותית בחוק מהמרכז ומהשמאל. נראה שגם במקרה הזה הפחד משופטי בית המשפט העליון ומחלקים בתקשורת נפל על חברי מפלגת העבודה ומפלגת לפיד.

העובדה שלא נוצר קונצנזוס משני צידי היציע משחקת לידי הימין. בעיני חלקים גדולים בציבור הציונות תיראה כמופקדת בידי מפלגת הליכוד והשותפות הקואליציוניות. העברת החוק היא קו פרשת מים: בעיקר בעצם ההתגברות על המחסום הנפשי. הקרדיט בנושא הזה מגיע לח"כ דיכטר, שדחף את החוק צעד אחר צעד. הוא חשב שיצליח לעשות זאת לפני פסח, אבל אז ירד החשק לחרדים ולאביגדור ליברמן ללכת לבחירות. לא נורא, איחור של ארבעה חודשים הוא ממש לא סיפור. כעת נחשפה מציאות חדשה: בישראל צומחת אופוזיציה מסוג חדש, שמנסה ליצור שתי מדינות תחת קורת גג אחת. בידי הכנסת ומערכת המשפט נמסר עכשיו כלי שיכול למנוע את התהליך המסוכן הזה.

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!