סיפור על גאווה, הצלחה ואתגר

את מובילאיי ואת ווייז הכרנו היטב עוד לפני האקזיט הגדול שלהן; את דאטורמה הכירה רק ברנז'ה מצומצמת, כי המוצר שלה מיועד לעסקים, לא לציבור הרחב. אף על פי שהיא נישתית (B2B) היא הצליחה להגיע לשווי עצום של כ־3.4 מיליארד שקלים. הפלטפורמה שהיא בנתה היא כלי ניהול חשוב מאוד בעידן המהיר שבו אנו חיים. כיום מנהלים בכל העולם, בכל החברות הבינוניות וכמובן הגדולות יושבים מול מסכים ומשוועים למידע שוטף וכמה שיותר עדכני. דאטורמה מספקת את המידע הזה על המכירות בזמן אמת מכל הערוצים ומגישה אותו אחרי ניתוח המידע - מגמות, השוואות וכדומה. כשמנהלים רואים בזמן אמת תגובות למבצעים הם יכולים לנווט טוב יותר, למכור יותר. במחזורי מכירה גדולים די בשיפור בחלקיק האחוז במכירות כדי להצדיק את דמי המינוי לחברה, גם אם מדובר בכמה אלפי דולרים בחודש.

הגאווה הגדולה היא שהבשורות האלה יוצאות מישראל ובקצב מרשים. האקזיט הזה הוא בשורה טובה מאוד לפחות ל־400 עובדי החברה ולעוד כמה שותפים. בסך הכל קרוב ל־10% מכוח העבודה בארץ נהנה מגל החדשנות הזה. המצב הזה מאתגר במיוחד, מכיוון שנוצר בעולם מצב חדש שבו תעשיית הידע היא התעשייה המתוגמלת ביותר ולכן היא יוצרת פערים משמעותיים בהכנסות - בהשוואה ל־90% שאינם מועסקים בתחום. אם עד לשנות ה־80 של המאה הקודמת העוסקים באנרגיה, בנפט, היו השכבה העשירה, הרי שעכשיו מדובר בשכבה פרטית, שאינה קשורה לבעלות ממשלתית על מאגרי האנרגיה.

השכבה הזו תורמת למדינה בכסף, בפרסום חיובי, באיכות החיים הנלווית לטכנולוגיה ובפיתוח בכלל. אבל הפערים שנוצרים הם אתגר לפתחנו. לכן המאמצים להגדיל את נפח התעשייה הזו חשובים וראויים, אך הם רק יחדדו את הפערים. נראה שהדבר הנכון הוא ללמוד לחיות איתם ולאפשר אותם. אתגר גדול עוד יותר הוא לשמר את החברות האלה כאן במידת האפשר. גם האתגר הזה דורש הסתכלות שונה והשלמה עם העובדה שישראל לא בנויה להיות בית למטות ניהוליים של חברות, אלא מרכז מחקר ופיתוח.