הפעם צרפת לא נתנה לזה לברוח

לפני חודש ויומיים ישב ולדימיר פוטין בתא הכבוד באצטדיון לוז'ניקי והשתתף בצערו של יורש העצר הסעודי, שצפה בנבחרתו חוטפת חמישייה מרוסיה במשחק הפתיחה של המונדיאל. אתמול הגיע פוטין על תקן מארח, לא אוהד, כדי לחלק את הפרסים לשתי הנבחרות הטובות ביותר במונדיאל המעולה הזה, יש יגידו הטוב מכולם מאז תחילת המשחקים ב־1930.

האחרונה לעלות על הפודיום בגשם מטורף תחת שמי מוסקבה, היתה צרפת שהתחילה את המשחק, כהרגלה, מאופקת מעט, מגומגמת ומקרטעת. וכמו במגרשי המשחקים שלנו בשכונה, נראה היה שהיא נוהגת ביריבותיה כמו אותו ילד מפותח שנותן לחבריו פור, עד שנמאס לו ובתוך דקות, בכמה מהלכים מזהירים, לא משאיר להם סיכוי. כך היה אתמול. קרואטיה, כל עוד כוחה לא תש, יזמה וסיכנה, אבל צרפת, אפשר לומר בקלות בלתי נסבלת, בזכות אנטואן גריזמן, פול פוגבה וקיליאן אמפה, רק בן 19, שהיה הראשון לשחזר את הישגו של בן עשרה אחר, פלה - לא נתנה לזה לחמוק ממנה, כפי שחמק ממנה ביורו לפני שנתיים.

דיברו על הרבה מאמנים במונדיאל הזה. כושלים, מצליחים, כריזמטיים וכאלו שגורשו בבושת פנים כשחזרו לארצם. מבין כולם על דידייה דשאן דיברו מעט. אבל אתמול הוא חיבר בין קיץ 1998 לזה של 2018, אז כשחקן וקפטן והיום כמאמן. כי כדי לנהל חבורת סופרסטארים, שכל אחד מהם אושיה כריזמטית בפני עצמה, אתה צריך להיות גאון.

צרפת כבר התרסקה בעבר בגלל מרידה של שחקנים במאמן שלה, אבל בסופו של דבר כל מפלצות התהילה האלו - קנטה, גריזמן, פוגבה, לוריס, אמבפה, ז'ירו, אומטיטי, וראש, פבאר והספסל שאותו היה צריך לאלחש, יישרו קו עם הגרסה המודרנית של נפוליאון, שלא נדרש למזל אלא לחיילים.

רוסיה 2018 תיזכר לנצח לטובה, כי הכירה לנו מדינות, אנשים וסגנונות. ראינו את נשיאת קרואטיה, קולינדה גרבר־קיטרוביץ', עולה במדרגות הנעות מתחנת המטרו ספורטובנייה יחד עם כל האוהדים, והבנו מאילו חומרים עשוייה האש הזאת של קרואטיה.

ואהבנו את רוסיה 2018 כי היא ציננה את יהירותם של מי שחשבו שהם בלתי מנוצחים - נבחרות גרמניה וספרד, הכוכבים מסי, ניימאר, רונאלדו ואחרים, שהגיעו לא מוכנים, ואולי לא הבינו מה המפתח היום להצלחה בטורניר של שבעה משחקים. שמחנו שהם ארזו די מהר ופינו את הבמה לאלו שסובלים מהצל שלהם במשך 11 חודש, וקיבלו תיקון של חודש שלם.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות