המצב המתמשך סביב רצועת עזה שבו הצד הפלשתיני פותח באש והצד הישראלי מחזיר בהפעלת אש, כנראה לא יסתיים בקרוב. ועל הטעויות ההיסטוריות שישראל עשתה בעשור האחרון, כאשר "התנתקנו" מהרצועה ולא ניצלנו את ההזדמנויות המבצעיות שהיו לנו בכדי להעיף את חמאס ולייצר מערכת אחרת, תושבי העוטף משלמים, והם חווים עוד קיץ מעניין.
בספרו טוען אהוד אולמרט שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה", בשנת 2009, שינוי רדיקלי של המצב ברצועה היה בידנו. הוא טוען כי הקואליציה שלו, בדגש על שר הביטחון דאז ברק, ושרת החוץ לבני, נמנעו באופן נחרץ מלתמוך בהעמקת המהלך לעומק השטח, מהלך שיכול היה לסיים את שלטון חמאס ולייצר מציאות ביטחונית אחרת לחלוטין. בשל כך, לטענתו, הסתיים המבצע ההוא בהישגים מינוריים.
בהמשך, נמנענו גם ב"עמוד ענן" (2012) וגם ב"צוק איתן" (2014) ממהלך רדיקלי שישנה את המצב. בכל פעם הפעלנו עוצמת אש מאסיבית ומהלכים קרקעיים מאוד מוגבלים. נמנענו מלטרוף את הקלפים, ובעצם נמנענו מיצירת מצב אחר.
את מחיר הטעויות האלו ניתן לראות היטב, כאשר חמאס מערער את המציאות שוב ושוב, וישראל מוצאת עצמה במבוכה ונגררת למהלכים שתועלתם אינה גבוהה. כל זאת תחת פרדיגמה בעייתית שכיבוש הרצועה מחדש אינו כדאי לישראל, עקב המחיר באבדות, ובגלל חוסר הרצון לנהל את הרצועה ביום שאחרי.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
חמאס מבין היטב את ההיתקעות בצד הישראלי ומוצא כל פעם דרך אחרת כדי ליצר איזון בלתי מתקבל על הדעת. פעם בירי טילים ורקטות, פעם במנהרות, ובעת הזו בעפיפוני תבערה ובלוני נפץ. די ב"צעצועים" האלו בכדי לגרום לתושבי העוטף חיים בלתי נסבלים.
למי ששואל מדוע ישראל לא מפעילה יותר כוח בימים אלו, כדאי להפנות את המבט צפונה ולהבין שהאתגר המבצעי המהותי הוא בגבול ישראל-סוריה, כשאסד וחבר תומכיו מסיימים את כיבוש דרום רמת הגולן – סיטואציה שעלולה לזלוג לשטח הגולן הישראלי ולהוביל למלחמה.
המאמץ הביטחוני המרכזי הוא בצפון, ואילו הדרום הוא זירה משנית. בשל כך נמנעים בישראל מלהחריף באופן דרמטי את המהלכים נגד חמאס, כאשר ברקע מתנהלים מגעים בחסות מצרים שתכליתם שיפור המצב ההומניטארי בעזה.
בכל דרך הנמצאת על שולחן קבלת ההחלטות, לא הולך להיות שינוי מהותי במערכת העזאתית. ברור לכל בר דעת שגם אם מאמץ הומניטארי ישפר בצורה כזו או אחרת את מצבם של תושבי עזה, חמאס ימשיך לשלוט, ותושבי העוטף ימשיכו לסבול מהגחמות שלו.
חמאס לא הולך להשתנות ומכאן שהדבר החשוב יותר שצריך לשים על השולחן הוא אופציה ריאלית של מהלך צבאי עמוק ויסודי שיסיים את שלטון הארגון השטני הזה. כל עוד ישראל נמנעת מכך חמאס ממשיך לתעתע בכולם.
אין ספק שהמערכה המתנהלת בצפון דורשת כעת את מירב הקשב – הסיכון שלה הרבה יותר גבוה, ונכון להמתין את שהמצב בגבול סוריה יתייצב מבלי לפתוח חזית דרומית. ועם זאת מרגע שהמצב אכן יתייצב, על ישראל להעביר מסר חד משמעי שנגמרו המשחקים מול חמאס.
פיקוד הדרום חייב להיות ערוך באופן מהיר להשתלטות על הרצועה, חייב להתכונן לזה מעשית, וחייב לבצע פעולות ראשוניות על מנת לאפשר הוצאה מהירה לפועל של החלטה מדינית כזו. אם חמאס יבין שלשם הולכים, סביר שינהגו שם אחרת. הם פשוט יבינו שהם על זמן שאול.
לא ניתן עוד להמשיך ב"משחקי האש" האלו. לא ייתכן שמישהו חושב שה"מאזן" שנוצר מול הארגון הזה הוא הגיוני. אך לפני הכל חשוב לרסק את הפרדיגמה לפיה כיבוש הרצועה אינו כדאי – גם אם איננו חפצים בכך, עלינו להבין כי לא נותרה עוד ברירה אחרת, בדיוק כמו שלעיתים, כשהמצב הרפואי דורש, אז כורתים איבר כדי לא להמשיך ולסכן את כל הגוף עבורו. זה כואב, קשה, כרוך בסבל, אך זה בלתי נמנע.
כמה עוד אפשר לשחק בחיים של תושבי הדרום?
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספר "האדם שבטנק"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו