קלוד לנצמן, שלעד ייאמר שמו בנשימה אחת עם המלה "שואה", כמי כשיצר את היצירה הקולנועית הדוקומנטרית הגדולה ביותר על שואת היהודים במלחמת העולם השנייה ובכך גם החדיר את המונח "שואה" לתודעה ובידל את השואה היהודית מאירועים טראגיים אחרים של רצח עם שאירעו בהיסטוריה, נפטר בבית החולים בפריז, והוא בן 92.
לנצמן זכה להוקרה עולמית על "שואה" בפרט ועל עבודותו הקולנועית בכלל. דבר מותו מופיע היום בכותרת ראשית בעיתון "לה מונד" בצרפת.
בישראל, בה נהג לבקר לעתים תכופות, הוא זכה להוקרה והאדרה. לפני כשלוש שנים זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל הסרטים ה-31 בחיפה לרגל מלאת 30 שנה לסרט "שואה" ובמלאת 90 לבמאי. עוד קודם לכן זכה לנצמן בפרס מפעל חיים מטעם סינמטק ירושלים, בשנת 2001.
באחד הסיפורים שמופיעים ברשת מרגע היוודע דבר מותו, מסופר על מנחם בגין שהיה אז ראש ממשלה שנודע לו כי קלוד לנצמן אינו מסוגל להשלים את סרטו "שואה" בגלל מחסור כספי, ומיד הורה לעוזרו הנאמן יחיאל קדישאי לדאוג למימון הכספי, עד להשלמתו של הסרט החשוב.
עוד פורסם היום מטעם מוזיאון בית התפוצות ציטוט מדבריו של לנצמן בסכמו את העבודה על הסרט "שואה": ״ידעתי שנושא הסרט יהיה המוות עצמו. המוות ולא ההישרדות. במשך 12 שנה ניסיתי להביט ללא הפסק אל תוך השמש השחורה של השואה״, כתב.
קלוד לנצמן נולד בפריז בשנת 1925. בן למשפחה יהודית ששורשיה נעוצים במזרח אירופה. סבו מצד אביו (האב: יצחק לנצמן) הגיע לצרפת מבלארוס ואילו אמו פאולין נולדה ב-1903 על ספינה בה הפליגו הוריה מאודיסה למרסיי.
עם גירושי הוריו ועזיבת האם עברו שלושת האחים לבין לנצמן, קלוד, ז'אק ואוולין עם אביהם למחוז לואר ובספטמבר 1938 חזרה המשפחה לפריז, שם השלים את לימודיו בבית הספר קונדורסה ובין כתליו נחשף לראשונה לאנטישמיות.
הוא למד פילוסופיה בסורבון ובהמשך, בתיווכו של ידידו ז'אן פול סרטר, התמנה למזכיר המגזין הצרפתי ספרותי-פוליטי "זמנים מודרנים", והמשיך בתפקידו עד לשנים האחרונות.
"שואה" היה הסרט השני שיצר קלוד לנצמן. "עשיתי עוד סרטים חוץ מ'שואה'" נהג לומר בציוניות. בסרטו הראשון "ישראל, למה", הוא הציג ראיונות עם דמויות שונות בישראל של ראשית שנות ה-70 ובהן רן כהן, יגאל ידין, צ'ארלי ביטון ואחרים. בסרט "צה"ל", חקר לנצמן את המיתוס הצה"לי גם באמצעות ראיונות והפעם עם גנרלים ואנשי רוח ובהם אריק שרון, אהוד ברק, יאנוש בן גל ועמוס עוז.
בשנים 1997 ו-2001 יצאו לאקרנים שני סרטים המבוססים על סיפורים שלא נכללו בסרטו "שואה": "Un vivant qui passe", העוסק בסיפורו של נציג הצלב האדום שנשלח לדווח על המתרחש בטרזינשטט, ו"סוביבור" (שם הסרט במקור: "סוביבור, 14 באוקטובר 1943, ארבע אחה"צ") העוסק במחנה המוות ובבריחה ממנו. בסרטו האחרון שיצא ב-2014 "אחרון הלא צדיקים", מובא סיפורו של בנימין מורמלשטיין, ראש היודנראט האחרון בטרזינשטט.
סרטו האחרון, "ארבע אחיות", יצא השבוע לבתי הקולנוע בצרפת, וישודר בשבת הקרובה בערוץ הוט 8. בשנה שעברה יצא סרטו "נפלאם" שבו חזר לבקר בקוריאה הצפונית ומספר על מפגש משנה חיים שהיה לו שם ב-1958 עם אחות מקומית.
לנצמן אולי לא היה ציוני אך הרבה לבקר בישראל, כאמור. לראשונה נחת כאן ב-1952. ישראל עוררה בו שאלות בדבר היותו צרפתי שורשי והוא תהה על הקשר שבין השואה להקמתה שלמדינת ישראל. כשנשאל לאחרונה על עתיד יהדות צרפת ענה בתדהמה: "צריך להימנע מלשאול שאלות כאלה. זה לא פשוט לאנשים במצב סוציו אקונומי נמוך להגר למדינה אחרת בוודאי לישראל שאי אפשר לטעון שהמצב בה טוב".
בראיון ל"מקור ראשון" מלפני שלוש שנים לנצמן לא הופתע מסימני אנטישמיות המופיעים באחרונה בצרפת ובאירופה בכלל, ובחר להרגיע כשאמר: "אין שום דמיון בין מה שקורה היום למה שקרה בשנים האפלות ההן". והוא הרי יודע על מה הוא מדבר: "אין בן אדם שמכיר את אושוויץ יותר טוב ממני".
את סיפור חייו המפעים פרש קלוד לנצמן בספרו האוטוביוגרפי "הארנב מפטגוניה" שיצא לאור ב-2009 (בתרגום לעברית של חגית בת עדה, הוצאת "כתר"). בפרקי הספר הוא מגולל את ימי הכיבוש הנאצי בצרפת של מלחמת העולם השנייה ושירותו בשורות המחתרת הצרפתית. בשנת 1943 ריכז קלוד הצעיר קבוצת מחתרת קומוניסטית של בית ספרו בעיר קלרמון פרן ובהמשך ועד לסוף המלחמה יחד עם אביו לרזיזסנאס, הבריח נשק והשתתף בהתקפות על שיירות הוורמאכט באיזור אוברן.
בתום המלחמה הוא נסע לפריז אל אמו, שהתגרשה מאביו ועזבה את שלושת ילדיה. קלוד, שאמו נטשה אותו ואת אחיו בצעירותם, נותר מריר ויחסיו עמה היו טעונים אך הוא גם רחש לה הערכה על אומץ לבה, עצמאותה והליכתה מחוץ לתלם. האם, דמות ייחודית, כך סיפר, חשה חנוקה במסגרת המשפחה הבורגנית. היא עבדה כפועלת פשוטת בבית חרושת לשימור והתאהבה בפליט סרבי שהשתייך לחוגי המשוררים בפריז.
בספרו הוא סיפור על המאבק לשחרר אלג'יריה, ועל חייו בקרב האינטלקטואלים של פריז לאחר המלחמה. גם רומנטיקה לא חסרה שם: לנצמן גולל בספרו את סיפור שבע שנות הזוגיות הסוערות שקיים עם סימון דה בובאר, החל מ-1952. השניים נפגשו במערכת כתב העת "זמנים מודרנים" אותו ערכו במשותף סארטר ודה בובאר. גם לאחר פרידתם, המשיכה מערכת היחסים בין לנצמן לסופרת והפילוסופית הפמיניסטית עד מותה בשנת 1986. לימים גילה כי 112 מכתבים שכתבה לו הוא מכר לספרייה של אוניברסיטת ייל היוקרתית. כשנה לפני מותה כתבה סימון דה בבואר הקדמה לספרו "שואה".
לנצמן בפסטיבל קאן, 2001 // צילום: AFP
בשעות האחרונות מתפרסמים ברשתות החברתיות דברי פרידה מקלוד לנצמן.
דניאל שק שהיה בעבר שגריר ישראל בצרפת, כתב: "קלוד לנצמן, אגומניאק וגאון, איש מצחיק עד מוות ומעצבן עד מוות, האיש שהעמיק אל תהומות הזוועה האנושית ושמר על ניצוץ של שובבות בעיניים עד יומו האחרון, נכנע לכוחות הטבע".
היוצר הדוקומנטרי יאיר אגמון ספד לו: "קלוד לנצמן נפטר. הוא היה במאי דוקומנטרי שאהבתי. יהודי יקר עם לב חם ועיניים טובות. את הסרט שלו 'שואה' ראיתי רק פעם אחת, בהקרנה אינסופית בסינמטק ירושלים. לא הבנתי אז, כשצפיתי בו, כמה אומץ וסבלנות יש ביצירה הזו. וכמה כבוד יש בה לבני האדם כולם. להבעות הפנים שלהם. ולסיפורים העצובים שלהם. השואה היא סיפור על שנאה של בני אדם. על שנאה לאנושות. אז קלוד לנצמן בא לאהוב".
העיתונאי והסופר יובל אברמוביץ כתב: "לפני ארבע שנים הייתה לי הזכות לשתות קפה עם קלוד לנצמן. ישבתי בדירה הקטנה והצפופה שלו בפריז, בין כל התמונות של מנהיגי עולם וערימת פרסים, ודיברנו על הגיל, הקולנוע, השואה וישראל. הוא קצת התעצבן עליי ששאלתי יותר מדי שאלות ותהיתי למה כל סרט שהוא עושה חייב להיות ארבע שעות ומעלה. איש שרדף צדק ואמת עד הרגע האחרון שנשם"
נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין: "הצטערנו לשמוע את הבשורה על מותו של הבמאי החשוב קלוד לנצמן. לנצמן היה אמן של אנשים ואוהב סקרן של ישראל. השילוב בין שתי התכונות הללו הביא לעולם את היצירה המונומנטלית "שואה", שבמרכזה אנשים ומקומות שהשואה הייתה הם והם היו השואה. יציאתו של הסרט לאקרנים שינתה את נקודת המבט של העולם כולו. גם בסרטיו הידועים פחות, ניכרים עינו האנושית ומבטו החד והמקורי. הצירוף הזה, יחד עם אהבת החיים והאמונה באנושות, הפכו אותו לאיש נצחי, כזה שגם בגיל 92 קשה לקבל בטבעיות את פרידתו מהעולם. זו אבידה גדולה לעולם הקולנוע והאמנות, ואבידה גדולה עוד יותר לעולם שזקוק ללנצמנים כאלה".
נתן שרנסקי יור הסוכנות היהודית: "קלוד לנצמן הטמיע במו ידיו את זיכרון השואה בלבבותיהם ובזיכרונם של רבים ברחבי העולם. יצירתו המופתית, 'שואה', הציגה את אימי התקופה דרך עדויותיהם האישיות של ניצולים, עדים ומבצעי הזוועות עצמם, ועימתה לראשונה צופים רבים עם המציאות של השואה כפי שסופרה על ידי אלה שחוו אותה על בשרם. למחויבותו האישית להנצחת זכר השואה לא היה אח ורע, והוא נסע סביב העולם, גם בשנותיו האחרונות, על מנת להבטיח שזכרון הקורבנות לא יישכח. על כך, אנו חבים לו חוב עצום".
העיתונאי גואל פינטו ומגיש התכנית "כאן תרבות": "קלוד לנצמן, שהלך לעולמו, גרם לנו ב'שואה', יצירתו הדוקומנטרית המטלטלת, להתבונן בחטאם של הפולנים. את דעתו על ההסכם שנחתם בין ממשלות ישראל ופולין רק אלוהים ישמע עכשיו, ובטוח, כמו שיודע כל מי שהכיר אותו, לנצמן יצרח לו אותה באוזניו!".
הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון: "עם היהודי איבד היום את אחד מהקולות המוסריים החשובים בדורנו: הבימאי קלוד לנצמן. את קלוד הכרתי בספטמבר 2000 עם פרוץ מלחמת הטרור הפלסטינית, כשנסעתי לפריז כסגן הרמטכ"ל - בשליחות הסברה כדי להתמודד עם האשמות קשות כלפי ישראל וצה"ל. ישבנו שעות, ודיברנו עד לפנות בוקר על טוהר הנשק של צה"ל, ועל הדילמות המוסריות שחיילינו מתמודדים עימן בלחימה בטרור. בעקבות שיחתנו, קלוד הפך להיות אחד הקולות הצלולים והחשובים ביותר למען מדינת ישראל וצה"ל - בנחישות ובאמונה. חבר אמת שלי ושל ישראל. הוא יחסר לכולנו, הוא יחסר לי. יהיה זכרו ברוך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
