לעצור את הפלישה

אונייה של ארגון סיוע הומניטרי גרמני, שעליה 234 אפריקנים, שיגעה בימים האחרונים את אירופה כולה. שר הפנים האיטלקי מתאו סלביני, מנהיג מפלגת הימין "הליגה הצפונית", הורה למנוע את עגינתה בנמלי ארצו. זו היתה הנפה סמלית ביותר של דגל מרידה מצד איטליה במשטר "הנשמות הטובות" של האיחוד האירופי בבריסל ושל ממשלת מרקל בברלין.

התקשורת העולמית התגייסה כמעט כולה למען אוניית הסיוע. צילומים מעוררי רחמים של אימהות וילדים, עדויות זוועה של הנוסעים־הניצולים וראיונות נואשים של נציגי ארגוני סיוע שונים הפכו את האונייה לגרסה בת ימינו של האקסודוס. האפריקנים על האונייה הוצגו כולם כ"פליטים" וכ"מבקשי מקלט". אלא שכל השותפים לפרשה מודעים היטב לכך שרוב האפריקנים הללו כלל אינם "פליטים" ואינם זכאים לקבל מקלט. רובם לא נמלטים מרדיפות. הם החליטו לעזוב את בתיהם וארצותיהם בתקווה להשיג לעצמם, ובמוקדם או במאוחר גם לקרוביהם, תנאי מחיה נוחים יותר באירופה העשירה והליברלית.

אין טעם לייפות את המציאות: העולם המערבי העשיר עומד בפני פלישה המונית מהעולם העני. אותה פלישה מאיימת על אירופה, על ארה"ב - ובמידה פחותה עדיין גם על ישראל - מדינות שהנהגות ליברליות וממשלות "רחמניות" הפכו את גבולותיהן לפרוצים. קחו מדינות עשירות אחרות: נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, מדינות דרום־מזרח אסיה. הן אינן מאוימות על ידי הפלישה הזו, מהסיבה הפשוטה שמדיניות ההגירה אליהן קפדנית ביותר וברורה. הן מאפשרות לזרים לקבל עבודה בשטחן בתנאים נוקשים. כל זר יכול כמעט בכל רגע נתון להיזרק בחזרה לארצו.

יש המצדיקים את מדיניות "קבלת הפנים" המערבית למהגרי הכלכלה מהמדינות העניות בחטאי התקופה הקולוניאליסטית. עם זאת, גם ליכולותיהן של מדינות עשירות לקלוט הגירה המונית יש גבולות. האירופאים איבדו את התחושה שהם חיים בביתם ומשלמים מסים למען רווחתם. אם הפלישה לא תיפסק, אירופה תתמוטט כמגדל קלפים.