החדש של עמיר לב: מינימליזם קיצוני

כבר בסינגל הראשון ששוחרר מתוך "חשמל מהשמש", אלבומו החדש של עמיר לב, אפשר היה להבחין בשינוי די דרמטי ביצירה שלו. לב, שמעולם לא הכביר במילים, צימצם עוד יותר את כלי ההבעה שלו והפך כמעט למשורר זן. השירים שלו, שפעם הרגישו כמו ציורים מינימליסטיים אך ריאליסטיים, עברו תמצות, הודקו, הוטענו והפכו לסדרת רישומים בקו כללי. הצמצום הזה מייצר באלבום הנוכחי מרחב פרשנות גדול בהרבה למאזין שלו, כאילו מבקש ממנו להוסיף בעצמו לכל סצינה את הצבעים, העומקים וההצללות שחסרים ברישום המקורי. השינוי הזה הופך את ההאזנה לאלבום לחוויה של ניואנסים, של משקלים עדינים, של חיבורים בין אבסטרקטי לקונקרטי.

האלבום "חשמל מהשמש"

אבל לא רק המילים הופשטו מכל משקל מיותר. גם העיבודים והלחנים קולפו משכבות של אפקטים ומניפולציות והותרו בצורתם הכמעט גולמית. סאונד התופים "יבש" ונטול דרמות מזויפות, הגיטרה לא נושאת דיסטורשנים ונשמעת כמעט פגיעה, ובחירת הכלים מביאה אל האוזן רק את המסגרת הנחוצה באמת כדי לשאת את משקל השיר. ברגעים הטובים, הבחירה הזו מצליחה לייצר דינמיקה רגשית סימביוטית עם המילים בלי לתת תחושה מאולצת או כזו שכופה תחושה או אווירה. ברגעים הטובים פחות, אפשר להרגיש כאילו המוזיקה באלבום כולו היא רצף כמעט מונוטוני שהופך למנטרה ומתפוגג כדי לפנות מקום למילים.

אחרי כל זה, טוב וגם מרגש לדעת שיש דברים שלא משתנים. הרגישות הקיצונית של לב לפרטים הקטנים והחשובים באמת, היכולת שלו להפוך באלכימיה מילולית מצבים שגובלים בבנאליה לכדי סיטואציה פנטסטית, המצפן ההומאני שלו שהולך ונעשה חד, החיפוש המתמיד אחרי הנקודה המדויקת ביותר לספר ממנה את הסיפור וחוסר האכפתיות המוחלט שלו ממה ש"נכון" או "חכם" לעשות. גם באלבום השביעי שלו עמיר לב מושיט יד ולוחץ בעדינות נהדרת על כפתור הרגש.