מנקודת מבט ישראלית ומערבית, איראן היא שם נרדף לרפובליקה אסלאמית, שונאת ישראל ותומכת טרור הזוממת כל העת לחסל את מדינת היהודים ולהפיל משטרים סוניים במזרח התיכון. אבל כמו בהרבה מקרים, המציאות מורכבת יותר.
סדר העדיפויות של רבים מקרב 80 מיליון אזרחיה אינו משלב מחשבות על התפשטות ההשפעה האיראנית ועתיד המזרח התיכון. הם עסוקים בקיומם האישי. רבים מהם ישבו ביום שני בבתיהם, בבתי קפה ובאצטדיונים, ועודדו דרך מסכי הטלוויזיה את נבחרת הכדורגל הלאומית שהתקרבה למרחק החמצה אחת מהעפלה סנסציונית לשמינית גמר המונדיאל על חשבונה של פורטוגל.
שעות לפני כן, אלפי איראנים יצאו לרחובות טהרן להפגין נגד האייתוללות. חלקם הגיעו לפרלמנט והתעמתו עם כוחות הביטחון. אחרים התמקמו באזור הבזאר הגדול של הבירה ויצאו בקריאות לסוחרים לסגור את חנויותיהם. רבים נענו, אלה שלא - כונו פחדנים.
לסוחרים בבזאר הגדול של טהרן ובבזארים ברחבי איראן יש מעמד כלכלי וחברתי מיוחד. במידה רבה הם מזוהים עם משטר האייתוללות מאז תמיכתם בהפיכה האסלאמית של 1979. למרות בנייתם של קניונים מודרניים ברחבי טהרן, הבזאר וסוחריו מהווים ברומטר למצבה הכלכלי של איראן. בימים אלה רבים מהם מחזיקים ברשותם סחורה שערכה המדויק אינו ברור בגלל פיחות קיצוני במטבע המקומי (שפל חסר תקדים של 90 אלף ריאל על כל דולר בשוק השחור). עצם שיתוף הפעולה של רבים מהם עם המפגינים העיד על מצוקתם.
עם זאת, היסטוריית המחאה העממית באיראן מלמדת כי מחאה זאת צפויה להיכשל במובן זה שהיא לא תוביל לנפילת משטר האייתוללות בטווח המיידי. ההתרחשויות האחרונות הן חלק מרצף מחאה נמשך ושל תרבות מחאה שהתפתחה מאז 1979. למאבק האזרחי בממסד האייתוללות יש דינמיקה שחוזרת על עצמה: אירוע מכונן שמוביל להפגנות שלוות, הפגנות אלה הופכות לאלימות ובסופו של דבר מדוכאות על ידי המשטר.
"איפה הקול שלי?"
נכון לעכשיו, לא ברור מי הצית את גל המחאה הנוכחי אך ההתנגדות האזרחית נגד הממסד האיראני מובלת על ידי המחנה הרפורמיסטי המונה מיליוני תומכים. כפי ששמו מרמז, הרפורמיסטים רוצים רפורמות, פחות שחיתות וסיאוב, וכלכלה בריאה וצומחת. חלקם רוצים גם יותר דמוקרטיה, ואיראן שמחוברת לקהילה הבינלאומית. אך גם אם ציבור זה מייצג את רוב האוכלוסייה האיראנית, אין לו מרכזי כוח, אין לו מנהיג מובהק ואין לו צבא או זרוע צבאית. כמו כן, מדובר בציבור מגוון המאוחד רק בהתנגדותו לממסד.
במשך השנים הרפורמיסטים תלו תקוות במנהיגים שונים. בין 1997 ל־2005 הם תמכו בנשיא מוחמד חתאמי. אך לנשיא אין סמכות ממשית, במיוחד לא בסוגיות חוץ וביטחון. אלה מרוכזות אצל המנהיג העליון, עלי חמינאי, ומתבצעות על ידי משמרות המהפכה. סמכויות אלה מאפשרות למשמרות המהפכה לרכז עוצמה כלכלית ולשלוט בנתחים מרכזיים בכלכלה האיראנית.
ב־2005 נבחר לתפקיד הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, שנחשב לדמות שמרנית. בבחירות הנשיאותיות של 2009 שהתקיימו ב־12 ביוני הוא התמודד נגד מיר חוסיין מוסאווי, שיחד עם מהדי כרובי הפכו למנהיגי המחנה הרפורמיסטי. לאחר שאחמדינג'אד ניצח, מיליוני מפגינים יצאו לרחובות, רבים מהם סטודנטים, ודרשו את הדחתו בטענה לזיוף התוצאות.
תנועת המחאה שקמה נקראה "התנועה הירוקה" וסיסמתה היתה "איפה הקול שלי?" ההפגנות החלו בטהרן והתפשטו לרחבי המדינה. המפגינים עשו שימוש ברשתות החברתיות כדי להפיץ את מחאתם.
הסמארטפון הוא נשקם העיקרי של הרפורמיסטים. המחאה באיראן, 2011 // צילום: אי.אף.פי
אך מנגנוני הביטחון התעשתו והפעילו מנגנוני דיכוי ממוסדים. הם חסמו את הרשתות החברתיות והפעילו את מיליציות הבסיג', כוח המילואים של משמרות המהפכה, שנקט אלימות נגד המפגינים. כמו כן, מנהיגי ההפגנות נעצרו ונשפטו. לאחר מכן נמשכו המחאות בעצימות נמוכה ובעקבות אביב העמים הערבי של 2011 חלה התעוררות נוספת שבאה לידי ביטוי בהפגנות תמיכה בעם המצרי. אך המחאה שוב דוכאה, ומיר חוסיין מוסוואי ואשתו הועברו למעצר בית שנמשך שנים.
במשך השנים הקיפאון הכלכלי באיראן שינה את אופי המחאה הציבורית שהפכה מפוליטית לחברתית־כלכלית. גם הציבור האיראני השתכלל. מ־2 מיליון סמארטפונים ב־2014 ההערכה היא שכיום יש 48 מיליון מכשירים ניידים המחוברים לרשתות החברתיות. הסמארטפון הוא נשקו העיקרי של המחנה הרפורמיסטי.
ביוני 2013 חסן רוחאני, המזוהה עם המחנה הרפורמיסטי, זכה בבחירות הנשיאותיות והתחייב להביא לסיום הסנקציות הבינלאומיות שהכבידו על הכלכלה המקומית. עבור הממסד השמרני בחירת מנהיג רפורמיסטי כנשיא נטול סמכויות ממשיות היא מנגנון שליטה יעיל, שיוצר אשליה של אלטרנטיבה שלטונית ומעניק לציבור המצביעים אפיק מחאה חסר תכלית.
המנהיג העליון חמינאי אישר לרוחאני לנהל מו"מ מול שש המעצמות, שהוביל בקיץ 2015 להסכם הגרעין. חמינאי ותומכיו הביעו לאורך כל הדרך הסתייגות מההסכם, אך הוא אושרר על ידי הפרלמנט והממסד.
התקווה היתה כי הסרת הסנקציות הבינלאומיות תוביל לצמיחה כלכלית ולהרגעת המחאה. לאחר תקופה קצרה של שיפור, הכלכלה האיראנית לא התאוששה. החלטת הנשיא טראמפ, בתחילת חודש מאי, לפרוש מהסכם הגרעין הבריחה השקעות זרות והחמירה את המצב.
תרמית הפירמידה
גל המחאה של הימים האחרונים בא בהמשך ישיר להפגנות רחבות היקף מסוף השנה שעברה (28 בדצמבר), עוד לפני הפרישה האמריקנית מההסכם. הפגנות אלה התפשטו במהרה ל־75 ערים ברחבי איראן. הן נתנו ביטוי לכעס ולתסכול אזרחי מצטבר.
על רקע הקיפאון הכלכלי איראנים רבים השקיעו את חסכונותיהם באפיקים מפוקפקים. חלקם פנו לשיווק רשתי. בשיטה זאת סוכן מכירות מתוגמל על פי מכירות שביצע ועבור מכירות של סוכני מכירות אחרים שגייס. שיטה זאת מזכירה מאוד תרמיות פירמידה. אחרים השקיעו את כספם בתרמיות פירמידה שהבטיחו החזרים דמיוניים. רבים מהמשקיעים שהפסידו את חסכונותיהם, הקימו קבוצות דיון באפליקציית טלגרם.
כל שהיה חסר הוא ניצוץ להצתת הזעם החברתי. הוא הגיע מכיוון בלתי צפוי. ככל הידוע, המחאה החלה בעיר משהד, שם תומכי הממסד השמרני יזמו הפגנות מקומיות נגד הנשיא רוחאני, אך הן יצאו משליטה והפכו למחאה רחבה בהרבה, שזעמה הופנה בעיקר נגד המנהיג העליון ומשמרות המהפכה.
למרות הרקע החברתי־כלכלי המפגינים יצאו בקריאות כמו "מוות לדיקטטור", שהופנו נגד חמינאי והביעו מחאה נגד המעורבות האיראנית בסוריה, בלבנון ובסוגיה הפלשתינית, ומימון של מאות מיליוני דולרים שהועברו לארגונים כמו חיזבאללה. בניגוד למחאות עבר, ההפגנות החלו בפריפריה והגיעו לבירה טהרן.
אך כמו בעבר, מנגנוני הדיכוי הופעלו, כולל חסימת רשתות חברתיות, והמחאה דוכאה. לאחר מכן התנהלו באיראן מאות שביתות וסכסוכי עבודה של מורים, פועלים בתעשיית הפלדה, עובדים בבתי חולים, עובדי רשות הרכבות ונהגי אוטובוס. מחאות אלה עוררו פחות עניין עולמי מההפגנות של הימים האחרונים, אך גם כאשר תשומת הלב התקשורתית תיעלם, חוסר השקט החברתי באיראן יימשך, עד לפיצוץ הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו