בעז שרעבי היה ונשאר מהקולות הגדולים של המוזיקה הישראלית. גם בגיל 71, אחרי שלוש שנות היעדרות מהבמות וסדרת טיפולים מסיבית שעבר בפיו, הקול שיוצא מגרונו ממשיך להרטיט לב ולהפוך בטן. שרעבי יכול לשיר הכל, אבל בבסיסו הוא היה ונשאר זמר רוק ובלוז, טרובדור ושאנסיונר, ששר בחי"ת ובעי"ן גרוניות, מה שגורם לטעות הנפוצה שמשייכת אותו למוזיקה המזרחית. למעשה, הוא חתום על המצאת המושג "זמר נשמה ישראלי" - הרבה לפני שלומי שבת, וכשקובי אפללו עוד לא היה בתכנון.
אותה "נשמה" עמדה בבסיס הצלחתו להגיע לקהלים רחבים ולהפוך לקונצנזוס. זה לא קרה ביום אחד. לכמה משיריו הגדולים ביותר, שכיום נחשבים לנכסים תרבותיים, לקח שנים עד שחלחלו לרדיו ולקהל. אבל בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היה ברור ששרעבי זוכה למעמד של זמר כל־ישראלי, שפיצח את אחת הנוסחאות האהובות על הקהל המקומי. הוא עשה זאת עם בלדות שנעות בין רגש טהור לקיטש המוני והופכות את חוויית ההאזנה לקול החד־פעמי שלו למצמררת. כשהוא שר "כשתבוא" לרון ארד, ישראל כולה החסירה פעימה. "לתת" נהיה שיר הסיום של הקורסים בצה"ל. ו"הלוואי" הפך ממקום אחרון עם נקודה אחת בקדם־אירוויזיון לסוג של המנון לאומי.
עם כל המטענים הללו, וגם עם חבורת הנגנים שהקיפה אותו לאורך שנים, שב שרעבי לבמה. ירון בכר בעיבודים ובפסנתר חשמלי, ירון מיכאלי בגיטרה חשמלית, אלי בן שושן בתופים ודורון פיקר בקלידים. ארבעתם (עם אילן אביב בבס) אחראיים לצליל הנוכחי של שרעבי, שנשמע רוקיסטי מדי ודי מיושן, כאילו לא השתנה כלום מאז שנות השמונים והתשעים. הם מנגנים חזק מדי, אגרסיבי מדי לחלל של הזאפה, כמו מנסים לתת קונטרה רוקיסטית לווקאל העוצמתי של שרעבי. זו תפיסה ארכאית כפולה, שלפיה הלהקה צריכה להרים את השירה של הסולן הכי חזק וגבוה שהיא יכולה, ורוק כוחני ירשים קהל שבא לצפות במופע. אלא שהקהל שהגיע לצפות בשרעבי, רובו מבוגר. ליווי חזק שכזה אולי הרשים אותו לפני 30 שנה, כשהסגנון היה באופנה. כיום, הרבה יותר יפה, נכון ומתאים להבליט את הקול של שרעבי, כשמסביבו צלילים עדינים יותר.
דווקא הפתיחה מרעננת. "חייך וחיי" בעיבוד שונה מהמקור ושרעבי עומד וזועק, פרפורמר עם נוכחות וכריזמה מהרגע הראשון. כבר בשיר השני הוא מתיישב, וימשיך לשבת על כיסא גבוה עד לסוף המופע. את "כשתבוא" הוא מקדיש לכל השבויים והנעדרים. "משאלה" מתחיל בלוזי ומתקדם לרוק חזק, דוגמה לאיך שיר עדין זוכה לביצוע עוצמתי מדי, כאילו מדובר בפארק הירקון. את הפזמון של "אצלי הכל בסדר" הקהל שר במקהלה, ושרעבי, אף שהמילים רצות מול עיניו בפרומפטר, טועה בהן מדי פעם. אבל כשהוא פותח את הגרון עד הסוף, קירות המועדון רועדים.
באקט מרגש של אצילות הוא מקדיש את "אני אוהב אותך לאה" להחלמתו של צביקה פיק, מזכיר את אהוד מנור ומעניק לחלק מהשורות פרייזינג חדש, בסגנון שלמה ארצי. "דרך מובילה", בלדת כוח עם סולו גיטרה, לא עומדת ברמה של הקלאסיקות שלו. "אל תעזבי", שנפתח בגיטרה בסגנון פינק פלויד, הוא עוד בלדת בלוז־רוק ששרעבי נותן בה את הנשמה, וגם בה הלהקה עוברת בשלב מסוים לאובר דרייב של עוצמה, כולל סולו גיטרה מיושן ומצוין.
בין לבין שרעבי מנהל דיאלוגים קצרים ומשעשעים עם הקהל. מספר בדיחות וסיפורים קצרים, יורד על צופים שמרגיזים אותו וצוחק איתם את הצחוק הקטן והמפורסם שלו.
"אם את עדיין אוהבת אותי" הוא בלדה רומנטית, ששרעבי מתחיל נמוך בצרידות שמזכירה את לאונרד כהן. "כשאת נוגעת בי" נשמע מושלם, כאילו לחצו פליי על דיסק - זה שרעבי בשיאו, אדיר. הגיל לא לקח ממנו כלום. ביצוע לפנתיאון.
סיפור על היכרות עם עוזי חיטמן במלחמת יום כיפור מוביל ל"מי ידע שכך יהיה" שכל הישראליות מתפרצת ממנו. הוא משחק קצת עם הפרייזינג, אבל הליווי והעיבוד עוטפים אותו כמו כס מלכות למלך הנשמה שהוא. חוויה נהדרת, שנגמרת מהר מדי.
אחרי מנור וחיטמן, רשימת הנפטרים לא נגמרת. את "לשיר איתך" הוא שר בדואט עם קולה המוקלט של שושנה דמארי ז"ל ובקהל עוברת צמרמורת. התוצאה מוזרה, אבל זה עובד. שוב, העיבוד רוקיסטי מדי וחזק מדי.
"לתת" מתחיל רק בפסנתר ומתפתח - גם הוא - לרוק חזק מדי. באקט מוזר, הגיטריסט יאיר מיכאל שר את "שער הרחמים" לזכר מאיר בנאי, כאילו חסרים במופע ז"לים. זה יבוא בהמשך על חשבון קלאסיקות של שרעבי כמו "פמלה" ו"חופשי ומאושר" שלא בוצעו. "שיר השירים" מוקדש לבית הדתי בכרם שבו גדל ונשמע יפה כפיוט תימני, אבל שוב העיבוד אגרסיבי מדי. "הלוואי" בקצב סלסה, הקהל שר ושרעבי מבצע הצגת נגנים עם סולואים. אין יותר אייטיז מזה. אחרי שעה וחצי הוא יורד ומשאיר טעם של עוד.
בעז שרעבי בהופעה, זאפה תל אביב, 16.05.18
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו