"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

האופרה "דידו ואניאס": אנדרסטייטמנט מעורר התפעלות

האופרה האנגלית, שמוצגת בימים אלה באופרה הישראלית, היא אנטי תזה לאופרות האיטלקיות שמקדשות את הגודש, וזה תענוג • ביקורת

,עודכן
צילום: יוסי צבקר // מתוך "דידו ואניאס"

"דידו ואניאס", האופרה הישראלית

הגודש הוא סימן ההיכר של האופרה. גודש הצליל, העלילה, הרגש, ולפעמים גם הבימוי. "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל, המוצגת בימים אלו בבית האופרה, מעמידה תפיסה הפוכה לגמרי לפרדיגמת הגודש האופראית, תפיסה שניכרת בכל אחד מהיסודות האופראיים.

תחילה, הצליל. תמורת הצליל השמן והתקיף של האופרה האיטלקית חותרת "דידו ואניאס" לצליל שקוף, גמיש ומלא הבעה. תמורת האיטלקית העסיסית והמתגלגלת - נשמעת בה אנגלית מעודנת מן המאה ה־17, שבה כל משפט ומילה מעוצבים בקפידה. במקום השירה הרועמת והרוטטת א־לה ורדי, הדהדה באולם (עד כמה שהמילה "הדהוד" הולמת את האקוסטיקה האיומה של בית האופרה) שירה דקה ונקייה, המבקשת לבטא כל תו והברה בבהירות הגדולה ביותר. ולבסוף, זו אופרה קצרה במיוחד. אין בה "רוחב יריעה", חיי הנפש של הגיבורים אינם משורטטים ביד נדיבה, היא אינה חיזיון אופראי גדול מהחיים אלא אנדרסטייטמנט. מעט המחזיק את המרובה.

העלילה מתרחשת ברובה לפני הרמת המסך או בין התמונות. מלחמת טרויה האדירה; ספינת הניצולים של הגיבור אניאס וחבורתו המגיעה לחופי קרתגו ומקבלת מחסה מידי הנסיכה דידו; סיפור התאהבותם של השניים - כל אלו רק נרמזים. הסיפור כולו מזוקק למשבר האהבה, לנטישתו של אניאס המובילה למותה הבלתי נמנע של הגיבורה. הזיקוק הזה, תרכיז של רגש מעודן, נמשך לא יותר משעה ורבע. די להשוות את "דידו" ל"הטרויאנים", יצירת המופת הרומנטית של הקטור ברליוז הנזקקת לארבע שעות עמוסות אפקטים מרהיבים כדי לספר, פחות או יותר, אותו הסיפור.

האמנות הגדולה והעדינה הזו של פרסל התממשה בצורה מעוררת התפעלות בידי האופרה הישראלית. תזמורת בארוקדה, המנגנת בכלים אותנטיים, היתה גיבורת הערב. לצד הצליל היפהפה שהפיקה, ניכרו גם הבנת הסגנון ושמחת יצירה אמיתית.

בין הזמרים בלטה במיוחד דניאלה סקורקה בתפקיד בלינדה, אשת סודה של דידו. ענת צ'רני בתפקיד דידו הפגינה שירה מעט כבדה בתחילה אך ריגשה מאוד בסיום, וההיריון שלה (האמיתי לגמרי, כך נראה) רק העצים את דרמת נטישתה. הבימוי של הצמד רוסה ולובק היה חיוור ברובו אך תמונת הסיום, שבה הפכה שמלתה של דידו לים עצום שבו היא טובעת, היתה נהדרת. מומלץ ביותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר