"דידו ואניאס", האופרה הישראלית
הגודש הוא סימן ההיכר של האופרה. גודש הצליל, העלילה, הרגש, ולפעמים גם הבימוי. "דידו ואניאס" מאת הנרי פרסל, המוצגת בימים אלו בבית האופרה, מעמידה תפיסה הפוכה לגמרי לפרדיגמת הגודש האופראית, תפיסה שניכרת בכל אחד מהיסודות האופראיים.
תחילה, הצליל. תמורת הצליל השמן והתקיף של האופרה האיטלקית חותרת "דידו ואניאס" לצליל שקוף, גמיש ומלא הבעה. תמורת האיטלקית העסיסית והמתגלגלת - נשמעת בה אנגלית מעודנת מן המאה ה־17, שבה כל משפט ומילה מעוצבים בקפידה. במקום השירה הרועמת והרוטטת א־לה ורדי, הדהדה באולם (עד כמה שהמילה "הדהוד" הולמת את האקוסטיקה האיומה של בית האופרה) שירה דקה ונקייה, המבקשת לבטא כל תו והברה בבהירות הגדולה ביותר. ולבסוף, זו אופרה קצרה במיוחד. אין בה "רוחב יריעה", חיי הנפש של הגיבורים אינם משורטטים ביד נדיבה, היא אינה חיזיון אופראי גדול מהחיים אלא אנדרסטייטמנט. מעט המחזיק את המרובה.
העלילה מתרחשת ברובה לפני הרמת המסך או בין התמונות. מלחמת טרויה האדירה; ספינת הניצולים של הגיבור אניאס וחבורתו המגיעה לחופי קרתגו ומקבלת מחסה מידי הנסיכה דידו; סיפור התאהבותם של השניים - כל אלו רק נרמזים. הסיפור כולו מזוקק למשבר האהבה, לנטישתו של אניאס המובילה למותה הבלתי נמנע של הגיבורה. הזיקוק הזה, תרכיז של רגש מעודן, נמשך לא יותר משעה ורבע. די להשוות את "דידו" ל"הטרויאנים", יצירת המופת הרומנטית של הקטור ברליוז הנזקקת לארבע שעות עמוסות אפקטים מרהיבים כדי לספר, פחות או יותר, אותו הסיפור.
האמנות הגדולה והעדינה הזו של פרסל התממשה בצורה מעוררת התפעלות בידי האופרה הישראלית. תזמורת בארוקדה, המנגנת בכלים אותנטיים, היתה גיבורת הערב. לצד הצליל היפהפה שהפיקה, ניכרו גם הבנת הסגנון ושמחת יצירה אמיתית.
בין הזמרים בלטה במיוחד דניאלה סקורקה בתפקיד בלינדה, אשת סודה של דידו. ענת צ'רני בתפקיד דידו הפגינה שירה מעט כבדה בתחילה אך ריגשה מאוד בסיום, וההיריון שלה (האמיתי לגמרי, כך נראה) רק העצים את דרמת נטישתה. הבימוי של הצמד רוסה ולובק היה חיוור ברובו אך תמונת הסיום, שבה הפכה שמלתה של דידו לים עצום שבו היא טובעת, היתה נהדרת. מומלץ ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו