אלט ג'יי בגני התערוכה: לא מחזיקים הופעה

לכל אחד יש משפט כזה שהמורה בבית הספר אמר לו, והוא נשאר לו חקוק לחיים. מין ציטוט מנחה שלא מפסיק להדהד בראש. במקרה שלי זה המורה לגיטרה שאמר לי: "גאון אמיתי לא יוצר שיר או אלבום - הוא יוצר סגנון".

חשבתי רבות על המשפט הזה כששמעתי את המוזיקה של אלט ג'יי, שהפכה במהרה לפסקול הרשמי של ההפסקות באקדמיה. משהו במוזיקה של הלהקה לא נשמע כמו שום דבר, שזו מחמאה ענקית. אך למרות זאת לא הצלחתי להתחבר. "מגניבות היתר" של המוזיקה מרגישה מעט נטולת נשמה, והשינוי הסגנוני הקיצוני בין שיר לשיר – הרגיש כמעין ניסוי כלים מאולתר.

הפחד הגדול שלי היה שהסיבות לעיל יהרסו את ההופעה בישראל. שה"שואו" המדליק יהיה המהות , והמוזיקה עצמה תהיה התוספת. שרפרטואר השירים המגוון של הלהקה ישבור את רוח הקהל, שעלול מהר לאבד את עצמו בין שיר מקפיץ לבלדה איטית.

את הופעת החימום של הלהקה בגני התערוכה אמש נתנה וורפיינט - ועשתה את שלה. נראה היה כי רוב הקהל (בני נוער בעיקר) לא הכיר את השירים אבל זרם עם האווירה הזרה.

כשאלט גיי עלו לבמה אפשר אי אפשר היה לפספס את ההתרגשות. את הפתיח של deadcrush כולם זיהו והגיבו בתשואות וכך גם ביתר הלהיטים שהרכיבו את הרפרטואר.

בנוגע לחששות המקדימים שהיו לי - אכן סגנון השירים הייחודי, החללי והעתידני לא מצליח להחזיק אנרגיה גבוהה במשך כל ההופעה. הקול הצרוד והבשל של ניומן הסולן ומופע הארט וידאו המרשים מאחורה הם שני האלמנטים שמחזיקים את ההופעה גבוה. אך למרבה הצער כבר בשיר החמישי, john hurt , ניתן היה לחוש בניצני שיעמום ופיהוק על הדשא.

חוץ מ"סבבה" שניומן זרק לקהל, ודירבן אותם לשיר איתו את matilda, (מה שיצא יפה מאוד), לא היה משהו מיוחד בהופעה. הלהקה לא מבריקה בלזוז עם השירים שנשמעים אחד לאחד כמו באלבום - לטוב ולרע - כל אחד ואיך שהוא אוהב את המופע שלו.