"הדיבוק", גירסת הפרפורמנס

אחד המופעים המעניינים בפסטיבל ישראל, שנפתח בשבוע שעבר, הוא "הדיבוק 1937־2017" בהשתתפות קבוצת הפרפורמנס הישראלית "סלה־מנקה" ותזמורת הרחוב הירושלמית.

היצירה הזאת, שתוצג במוצאי שבת הקרובה בתיאטרון ירושלים, למעשה מעלה באוב את הסרט הקלאסי "הדיבוק" מ-1937, סרטו דובר היידיש של הבמאי הפולני (והיהודי המומר) מיכל ושינסקי, ומחוללת בה כמה התערבויות. פסקול הסרט המקורי מושתק ובמקומו מדבבים חברי סלה־מנקה את הדמויות הראשיות ומוסיפים אפקטים קוליים מיוחדים. כמו כן התזמורת, בניצוח עידו שפיטלניק, מנגנת את "מולדובה" מאת בדז'יך סמטנה, יצירה שנודעה בהשפעתה על לחן ההמנון הישראלי, "התקווה".

הרעיון למופע התגלגל בשלבים. תחילה הוחלפה רק המוזיקה המקורית של הסרט ביצירתו של סמטנה ורק מאוחר יותר הוחלט לעשות צעד נוסף, למחוק את הפסקול המקורי כולו ולבצע אותו "חי" מחדש.

חברי "סלה-מנקה", דיאגו רוטמן ולאה מאואס // צילום: מיכאל אנדריוז'אק

"מבחינה טכנית זו חוויה יוצאת דופן לכולנו," מספר דיאגו רוטמן, חבר קבוצת "סלה־מנקה" ומיוצרי המופע. "חייבים להיות מדויקים מאוד, להתאים את המילים לתנועת הפה של השחקנים, לדייק בכניסות של האפקטים הקוליים. מבחינת הצופים יש כאן חוויה חתרנית ממש: המנגנון שמייצר את האשליה נחשף לגמרי, ומאפשר להם ליהנות מתוך מודעות למלאכותיות של ההתאמה בין פסקול לתמונה".

את המחזה היידי "הדיבוק" כתב ש. אנ־סקי בין 1913 ל־1916. עלילת המחזה מספרת על חנן המאוהב בלאה. כאשר מתברר לו שלאה מיועדת לאחר, הוא מת אך רוחו נאחזת בלאה כדיבוק. הגירסה העברית של המחזה, בתרגומו של ביאליק, הועלתה לראשונה בשנות ה־20 ברוסיה עם חנה רובינא, ועם השנים נעשה המחזה להפקת הדגל של תיאטרון הבימה.

מדוע מעורר "הדיבוק" סקרנות כה רבה יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו? "אני חושב שהיצירה הזאת כוללת מתחים בלתי פתורים שהופכים אותה לעשירה בצורה יוצאת דופן", אומר רוטמן, "המחזה מכיל ניגודים מרתקים והוא מאפשר לכל יוצר למצוא בו עמדה שונה ורלוונטית לתקופתו".