"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
שיתוף כתבה
"חיי מדף": מה בעצם קרה?
מי שנותרת תמיד היא השפה, נוכחת ומתפקדת, גם כשהעולם שהיא מתארת תלוי על בלימה
"המבול", ציור של ג'ון מרטין, 1834| צילום: .

"חיי מדף": מה בעצם קרה?

מי שנותרת תמיד היא השפה, נוכחת ומתפקדת, גם כשהעולם שהיא מתארת תלוי על בלימה

,עודכן

"לא קרה כלום" - הנה שלוש מילים שאנחנו שומעים לעיתים קרובות. מה קרה? לא קרה כלום. למרות הכל. ההבטחה היתה לאירוע מסעיר, מכונן, משנה מציאות. הציפייה היתה לדרמה ענקית, אולי אפילו לטרגדיה. אבל אולי בעצם לא קרה כלום?

אם מנחמת את בנה שמעד בגינת המשחקים, וממלמלת "לא קרה כלום". פסק זמן במשחק כדורסל, כשהפיגור גדל והזמן אוזל, והמאמן מרגיע: "לא קרה כלום". אלא שהפצע פתוח, שותת דם; הסיכוי למהפך הולך ומתפוגג. יותר מדי פעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שדבר לא התחולל, בעוד זרמים אימתניים מרעידים את האדמה מתחת לרגלינו. מדוע יש בנו צורך להרגיע, להדחיק ולהכחיש? סדר הדברים המוכר מציע מפלט ונחמה. נותרנו אנחנו עצמנו, לא קרה לנו דבר, גם אם מסביבנו העולם השתנה לאין שיעור.

הספרות מגלמת את הניגוד הבלתי אפשרי - בין ה"כלום" ל"קרה". הפרוזה לנצח נותרת בגדר אפשרות בלבד. היא פועלת בין שני הקטבים: יוצרת עולם עשיר על פרטיו ודקדוקיו, אלא שבהינף מחשבה העולם הזה עלול להימחק מן התודעה. הכותב יוצר ובורא, מסביר ומשרטט, אבל בעומק הפילוסופי של מעשיו לא מתרחש דבר. כל קורא יחליט לגורל היצירה שניצבת מולו.

אולי בכך טמון המסתורין של היצירה הספרותית. ההזדהות העמוקה ביותר של הקורא היא רק על תנאי. המטאפיזיות נוכחת כל העת, אסור לה להיסדק. במסגרת חוקי המשחק של האמנות עלינו להיות נוכחים בתוך עולם מדומיין, להאמין לו ואף לשכוח מהיותו מדומיין. עלינו לעצום עיניים מול אחיזת העיניים.

גילגמש, מלך ארך מן המיתולוגיה המסופוטמית, חש אימה מן המוות ומבקש לגלות את סוד חיי הנצח. הוא מתייעץ ומחפש, נוקט את כל האמצעים, הופך עולמות. אלא שמסעותיו המפרכים נוחלים כישלון חרוץ. לבסוף הוא מבין שלכל סיפור יש מנגנון של הרס עצמי. גם לסיפורו שלו. המבול עתיד למחות כל בשר מעל פני הארץ - כי הוא ציווי אלוהי. כל מה שנותר הוא להציל את המינים שיבטיחו עתיד כלשהו.

מי שנותרת אחרי המבול היא השפה. הדבר היחיד שמתרחש בספרות שהוא שריר וקיים. את השפה לא ניתן למחות באמצעות מודעות עצמית. איש לא יוכל לטעון שהיא בדיון. היא נוכחת ומתפקדת, גם כשהעולם שהיא מתארת תלוי על בלימה.

"ספרות גדולה היא פשוט שפה טעונה במשמעות", כותב עזרא פאונד. זו ההוכחה שלא ניתן להכחיש אותה. אנחנו נאחזים בעוגן הזה, מסרבים בכל תוקף לשחרר אחיזה ולהוציא ראש מעל לפני המים. השפה מותירה אותנו במעמקי הים של היצירה, היכן שהכל נשכח ונסלח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו