"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"חיי מדף": חטא היוהרה

יצירה שמשוכנעת בצדקת דרכה היא לחלוטין זו שאין לבטוח בה

,עודכן
צילום: AFP //

פרשת ביטול פרס נובל לספרות אינה עוסקת רק בשקיפות, במוסר ובפוליטיקה. והעיסוק בפרשה אינו רק דיון על מנגנונים שמרניים בעידן של קריסת המוסדות או התמוססות התקינות הפוליטית. העניין רחב מכך, וזולג אל העבודה הפרטית של האמן. הוא מערב בתוכו רגשות וערכים שעל כותבים להרהר במשמעותם, להתעכב עליהם, בוודאי להפיק מהם דבר מה. בראש אלה ניצבות הגאווה, השררה והיוהרה - שלוש תכונות שאינן מאפשרות כתיבת ספרות; שמנטרלות כל אפשרות למבט מפוכח ולכנות אמנותית.

חישבו על היצירות המופרזות, הבטוחות בעצמן המתריסות והמטרידות ביותר - ועדיין תגלו שהן נוצרו מתוך היעדר חשיבות עצמית. "הטיפשות מדברת, היוהרה עושה", כתב ויקטור הוגו. כשאתה יהיר אתה מממש את העיוות, מציף את הטעות, מוציא לפועל את מה שעדיף היה להותיר בארון.

השררה, גבהות הלב והסמכותניות עומדות בניגוד לצניעות הדרושה מכותב. החשש, הגישוש, היכולת לטעות ולתעות ובעיקר מעלתה של המחיקה - אלו כללי יסוד ביצירת האמנות. יצירה שמשוכנעת בצדקת דרכה היא לחלוטין זו שאין לבטוח בה. אין חכם כבעל הניסיון, וטוב שהטקסט יפקפק בעצמו, ישתהה לרגע ויחשוב פעמיים. חוסר הביטחון המובנה הזה הוא מה שגורם לכותבים רבים כל כך להתייסר במלאכתם. אבל הוא הכרחי. ככל שהטקסט מערער את עצמו, כך הסבירות שיש בו אמת. וככל שהאמת ניכרת מן הטקסט, כך הוא מתערער ומפקפק לגבי קיומו שלו.

בסופו של החיבור הצנום "חינוך הסטואיקן", כותב פרננדו פסואה מדמותו הבדויה של הברון דה טייבה (אחד מעשרות ההטרונימים שהמשורר הפורטוגלי יצר). הברון מעיד כיצד שמע אזעקת שריפה ברחוב והרהר במחשבה שלפיה השריפה משתוללת בביתו שלו, מכלה את יצירותיו הרבות שכתב לאורך כל חייו. "האפשרות שהשריפה משתוללת בביתי הותירה אותי אדיש, כמעט מאושר נוכח האפשרות שעם השמדת אותם כתבי יד, חיי יהפכו פשוטים יותר", הוא כותב. "הפכתי אובייקטיבי לעצמי. אבל לא יכולתי להבחין האם בכך מצאתי את עצמי או איבדתי את עצמי".

האדישות של הברון כלפי האפשרות שמפעל חייו עולה בלהבות אינה נובעת מסטואיות קיצונית. היא למעשה השתקפות של המודוס הנכון, השברירי, שעל האמן לשמור כלפי אמנותו. אלא שללא האמנות החיים "פשוטים יותר", אך גם אבודים יותר. הדילמה אינה יכולה להיפתר.

משימתו הבלתי אפשרית של הכותב היא להישאר אובייקטיבי לעצמו, ולהיוותר בחוסר ההחלטיות הזה. מחד לא להיסחף אחר הגאווה והיוהרה ו"למצוא את עצמו", ומאידך לא לשקוע לדכדוך המתלווה לחוסר הביטחון ו"לאבד את עצמו". עליו לפסוע בזהירות בין שני צידי התהום ולהטות את שיווי משקלו לסירוגין, מצד אל צד, כמו לוליין. כל צעד צריך להישקל בכובד ראש. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר