"בימים רביעי עד שישי צפוי לפקוד את הארץ מזג אוויר חריג לעונה, יירדו גשמים חזקים וצפויים שיטפונות", כך נכתב בכותרת המסמך של חברת מטאו טק, המספקת שירותי חיזוי מטאורולוגי, בתחילת השבוע שעבר. גם מהדורות החדשות התריעו בפני מזג האוויר הסוער שעתיד לפקוד את המדינה בעיצומו של האביב, וחזרו והדגישו שבדרום צפויים שיטפונות. אבל למרות ההתרעות, יצאו תלמידים משני בתי ספר בראשון לציון לטיול במדבר יהודה ונקלעו למצבים מסכני חיים, שרק בנס לא הסתיימו באסון. לתלמידי המכינה הקדם־צבאית בני ציון כבר לא האיר המזל.
בתחילת השנה שעברה פרסמנו כאן תחקיר על מחדלים בטיולים של בתי הספר ותנועות הנוער, בעקבות עדויות רבות שהגיעו למערכת "ישראל היום". בתחקיר התברר כי משרד החינוך מציע למוסדות החינוך "בנק" של טיולים אפשריים, חלקם בדרגת קושי גבוהה וכרוכים בסיכון, ולמרות זאת הם מומלצים לילדים בני 11. חלק מהמסלולים כוללים מעברים צרים לצד תהום ללא אמצעי הגנה, ירידות תלולות במצוקים באמצעות יתדות התקועות בקיר המצוק, ועוד. הורים, תלמידים ומורים תיארו מצבים של "כמעט אסון", שבהם ניצלו תלמידים בנס.
אחד ההורים, שהתראיין לכתבה ההיא, אמר שהשאלה היא לא אם יתרחש עוד אסון, אלא מתי. אירועי השבוע שעבר מעידים בכאב על כך שהוא צדק. השאלה הנשאלת היא מדוע ממשיך משרד החינוך לאשר טיולים באזורים מסוכנים, ומדוע נאלצים הורים ותלמידים להתמודד עם הלחץ החברתי ולצאת לטיולים האלה למרות החששות שמקננים בהם - כמו שקרה לתלמידי המכינה בטיול בנחל צפית.
"אף הורה לא צריך לעמוד מול הקבר של בנו או של בתו כי המערכת כשלה בהגנתו", אומר אבי ספיר, שבנו יפתח בן ה־16 נהרג במארס 2012, כשנפל מגובה רב בנחל תחמסון שבדרום, במסגרת טיול שנתי של תיכון מנור בקיבוץ כברי. "אני לא מצליח להבין למה תמיד צריך לחכות לאסון הבא כדי להתעורר ולעשות בדק בית. למה ילדים צריכים לשלם בחייהם כדי שנהלים ישתנו. את בני איבדתי בגלל רשלנות כזאת. אני רק יכול לקוות שאולי עכשיו, אחרי האסון האחרון, מישהו יקשיב לי".
הדיווחים על השיטפון, מראות מסוקי החילוץ והתמונות של ההרוגים החזירו את ספיר באחת לאסון הפרטי שלו. "אני יודע בדיוק מה תעבור כל אחת מהמשפחות בהתמודדות עם האובדן של היקר להן מכל. אני חי עם זה יום־יום, שעה־שעה, כבר שש שנים.
"אולי הפעם המאבק שלי בנושא מתן אישורים לטיולים יקבל במה, וחיי ילדים חפים מפשע יינצלו. חייבים לצאת מהשאננות, חייבים לא לשכוח ולא לסלוח. חייבים לשנות, וחייבים לשמור על הילדים שלנו".
"אחת הבנות כמעט התעלפה"
בעת הכנת התחקיר הקודם, בינואר 2017, סירב משרד החינוך למסור את הנתונים על מספר התלמידים שנפגעו בטיולים של בתי הספר משנת 2012 ואילך. דו"ח של מכון המחקר של הכנסת לשנת 2011 מלמד כי באותה שנה התרחשו במהלך טיולים שנתיים תשע נפילות מגובה, 46 מקרים של שבר או נקע, עשרה מקרים של פינוי במסוק, 18 מקרים שבהם נאלצו להיעזר ביחידות חילוץ, ועוד מקרים רבים של פציעות כלליות, עקיצות מבעלי חיים, איבוד דרך, התייבשות, ועוד - בסך הכל, 232 תלמידים שנפגעו. הרוב המוחלט של הסיפורים, מטבע הדברים, לא הגיע לתקשורת.
בעקבות פרסום התחקיר זימנה ח"כ יפעת שאשא ביטון, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, דיון דחוף של הוועדה בנושא הסכנות במסלולי הטיולים השנתיים. בדיון, שהתקיים ב־17 בינואר, השתתפו נציגים של משרד החינוך, המשרד לביטחון הפנים, מד"א, רשות הטבע והגנים, יחידות החילוץ והמועצה הלאומית לשלום הילד. גם אבי ספיר, ששכל את בנו יפתח, הוזמן לשאת דברים.
שאשא ביטון הציגה בפני הנוכחים את הטענות הרבות שעלו בתחקיר, שקיבלו חיזוק בדבריו של אבי ספיר. בין השאר, נטען כי מסלולי הטיולים לא שונו זה שנים, כי הם אינם נבדקים תדיר אלא במרווחי זמן גדולים, וכי לא מתבצעת בחינה ממשית של המסלול מול שכבת הגיל הספציפית שיוצאת לטיול - בהתייחס למאפייני המשמעת של התלמידים בשכבה, למסיחי דעת כמו טלפונים ניידים וליכולות הפיזיות של התלמידים ושל המורים והמורות. חלק מהתלמידים לא יוצאים לטיולים מחשש שלא יעמדו באתגר הפיזי ובתחושות הפחד שמזמן המסלול.
ח"כ שאשא ביטון. "מקומם" // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
נציגי משרד החינוך סיפרו לוועדה כי מדי שנה מתקיימים בפיקוחם כ־150 אלף טיולים בשטחים פתוחים. לדבריהם, הוועדה לבדיקת מסלולים בוחנת מדי חודש שלושה־ארבעה מסלולים, ובעת הצורך מוציאה אותם ממאגר המסלולים המופיעים במאגר מִנהלת הטיולים, משנה את שכבת הגיל הרשאית לצאת למסלול, וסוגרת מסלולים שהתוואי בהם השתנה עקב אירועי טבע, כמו שיטפונות.
הוועדה קבעה כי על משרד החינוך לבחון את כל המסלולים באופן שוטף ולהתאימם לשכבת גיל מסוימת כך שיתאימו לכלל התלמידים באותה שכבה. המשרד התבקש לצמצם את מספר המסלולים, לכוון למסלולים עם מכנה משותף רחב לכל התלמידים ולשנות את מפתח כוח האדם (מספר מלווים מול מספר תלמידים) במסלולים שבהם רמת הסכנה גבוהה.
עוד נקבע כי יש לעודד את צוותי בתי הספר לבחון את התאמת מסלול הטיול למאפייני השכבה הספציפית ולמאפייני הצוות החינוכי, לקיים טיולי הכנה בהשתתפות נציגים של ההורים, של המורים ושל התלמידים, לדאוג לאמצעי מיגון כמו קסדות ורתמות במקומות שבהם הם נדרשים, והחשוב מכל - לפקח על אכיפת הוראות חוזר המנכ"ל בנושא.
ח"כ שאשא ביטון (כולנו) אמרה לנו השבוע: "מבדיקה שעשיתי במהלך השנה האחרונה הבנתי שמערך הפיקוח של משרד החינוך הורחב, מספר הפקחים גדל, לפחות על פי מה שדוּוח לי, וכל טיול יוצא רק לאחר שבית הספר דיווח שקיים טיול הכנה.
"מצער ומקומם שלמרות ההתרעות על מזג האוויר הסוער ועל סכנה לשיטפונות, אישר חדר המצב של משרד החינוך שני טיולים של בתי ספר מראשון לציון בימי הסערה. מדובר במחדל של ממש, ולשמחתנו הילדים ניצלו בנס. משרד החינוך חייב להתייחס לנושא הטיולים בכובד ראש ולנקוט את הגישה המחמירה והנוקשה של בית שמאי: עדיף לקחת את הסיכון של ביטול טיול לשווא מאשר להעניק אישור לטיול שייערך בתנאים קשים ועלול להסתיים בטרגדיה".
הטיול של 43 הילדים מפנימיית "בני ארזים" בראשון לציון, השייכת לחינוך המיוחד, יצא ביום שלישי שעבר והיה אמור להימשך יומיים. ביומו הראשון היו אמורים התלמידים, בני 18-14, לטייל בנחל ערוגות שליד עין גדי, ולמחרת בנחל דוד. בעקבות מזג האוויר הודיעו המחנכים להורים שבמקום נחל ערוגות, יטיילו התלמידים בנחל רחף עליון.
רונית (שם בדוי), אם לתלמיד הפנימייה בן 14, ששמעה ממנו את שעבר עליו ביום הראשון, מספרת: "הטיול התחיל באווירה רגועה. מזג האוויר היה נעים, והילדים הלכו בנחל ונהנו מאוד. לקראת סוף המסלול התחיל לרדת גשם זלעפות, שלוּוה ברוחות ובברד כבד.
"בגלל גודל הברד הילדים שמו את התיקים על הראש והתחילו לרוץ לכיוון היציאה מהנחל. חלק מהם ניסו לטפס לצדדים, כי ידעו שאם יגיע שיטפון, הכי בטוח להיות במקום גבוה. תוך כדי ריצה, כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם, כמה מהם החליקו ונחבלו מהסלעים, והלחץ היה גדול. הבן שלי מספר שהם סייעו לבת שירות לאומי, שליוותה את הטיול והרגישה לא טוב, והיתה ממש על סף עילפון.
"כשהם הגיעו למעלה, ליציאה מהנחל, ג'יפים של המשטרה חילצו אותם והסיעו את כולם לסורוקה. אין לי מושג מי קרא למשטרה, ואיך הם ידעו להגיע. לא סיפרו לנו. כל האינפורמציה שיש לי הגיעה מהבן שלי".
מתי נודע לך על המקרה?
"רק בסביבות 5 בערב, אחרי שזה כבר פורסם בתקשורת, המחנך של הבן שלי התקשר אלי ואמר: 'אני לא יודע אם את מעודכנת, אבל חילצו אותנו בגלל מזג אוויר קשה. אל תדאגי, הכל בסדר איתנו, נסענו לסורוקה כדי להיבדק'. אני לא שמעתי חדשות באותו אחר צהריים ולא הייתי מעודכנת.
"יצרתי מייד קשר טלפוני עם הבן שלי, והוא סיפר לי שבבית החולים נתנו להם שמיכות, כי חלקם היו במצב של היפותרמיה. הוא סיפר שהיו גם כאלה ששברו יד או רגל.
"לתחושתי, הילדים שלנו יצאו בשלום בנס, ואני לא מבינה איך במשרד החינוך לקחו אחריות כזאת. כל ילד במדינה ידע שתהיה סופה חזקה. ציפיתי שהטיול יבוטל או יידחה, אבל משום מה, הם בחרו רק לשנות מסלול. אני לא מצליחה להבין מה בער להם כל כך להוציא את הטיול הזה כמתוכנן.
"אין לי טענות לבית הספר, הם עבדו לפי החוקים, אבל חדר המצב ומשרד החינוך פישלו. טוב שזה נגמר ככה, ולא כמו האסון בנחל צפית. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הילדים האלה, שמתו ללא סיבה".
הדיווח על קבוצת תלמידים שנקלעה לשיטפון במסלול סמוך לכפר נוקדים התקבל במוקד 101 בשעה 15:30. תחנת מד"א ערד, שנענתה לקריאה, פינתה כ־60 בני נוער, מורים ומדריכים בהכרה מלאה, כשהם סובלים מהיפותרמיה קלה.
חובש רפואת חירום במד"א, אמיר אבו סיאם, שהיה בתחנה בערד, סיפר: "הגיעו לתחנה עשרות בני נוער שהיו בטיול שנתי ונקלעו לשיטפון עקב גשם וברד חזק שהחל לרדת באזור. הכנסנו את הנערים והנערות שסבלו מהיפותרמיה קלה לתחנה, הבאנו להם שמיכות יבשות כדי שיתחממו, ופינינו אותם באמבולנסים ובאוטובוס שעליו היו חובשים של מד"א לבית החולים סורוקה, להמשך בדיקות.
"איך חדר המצב אישר?"
גם אסנת לייזרוביץ' מראשון לציון זועמת על התנהלות משרד החינוך. בתה לי, שלומדת בכתה י' בבית הספר התיכון "גן נחום" בעיר, יצאה ביום שלישי עם בני השכבה לטיול שנתי בדרום.
"הטיול תוכנן ליום שלישי המדובר, שבו היה צפוי מזג אוויר סוער. כמובן פנינו לבית הספר לברר אם לא משנים את המסלול, והתשובה שקיבלנו היתה שחדר המצב בעניינים ומפקח על מהלך הטיול, ובמידת הצורך, ישנו את המסלולים. זה נשמע לי תמוה שיוצאים במזג אוויר כזה, אבל סמכתי עליהם שהם יודעים מה הם עושים, ואם הם מאשרים לבית ספר לצאת לטיול, אז כנראה זה בסדר".
החיפושים אחרי הנעדרים בשיטפון בנחל צפית, בשבוע שעבר. "שחיי ילדים חפים מפשע יינצלו להבא" // צילום: רויטרס
הטיול התחיל בנחל צפית. "ביום רביעי, עקב מזג האוויר הסוער, רכז הטיולים היה בקשר עם חדר המצב של משרד החינוך, שהמליץ לשנות את המסלול. המסלול אכן שונה ועבר מעין עבדת ומדרשת שדה בוקר להליכה רגלית ב'סנפיר הקטן' - מסלול הליכה מעגלי המשקיף למכתש הגדול.
"הכיתה של הבת שלי היתה הראשונה שהגיעה למקום, והחלה לטפס על ההר. בערך באמצע הדרך השמיים השחירו והחשיכו, והתחיל גשם זלעפות. רכז הטיולים הפעיל שיקול דעת וצרח לכולם לרדת מייד ולחזור לאוטובוס. כשהגיעו לאוטובוס, התחיל מטח כבד של ברד. הילדים סיפרו שהברד היה ממש בגודל של אבנים, ושכל הילדים ישבו באוטובוס וצעקו.
"שיקול הדעת שהמדריך הפעיל, כשהחזיר את הילדים לאוטובוס, התברר בהמשך כדבר שמנע אסון. כמויות של מים התחילו לזרום כמו נהר, אבנים הידרדרו ונסחפו עם זרם המים, ולמעשה לכדו את האוטובוס במקום, בלי יכולת לזוז.
"במשך שלוש שעות הילדים היו לכודים באוטובוס, בלי יכולת לזוז. הם ישבו בפנים מפוחדים והתפללו שהסערה תסתיים ושהאוטובוס לא יתהפך או ייסחף. בסרטון שצילם אחד הילדים רואים מסוק צבאי, שהגיע כנראה לאתר ולחלץ את הבחור הבדואי שנסחף וטבע. ברקע שומעים את אחד הילדים אומר: 'אנחנו יצאנו בנס, חבר'ה, תגידו תודה לאלוהים'.
"כשהגשמים פסקו, ירדו המדריכה, הנהג, המאבטח והחובש מהאוטובוס ופינו את הסלעים שחסמו את הדרך. הילדים נסעו ללינה בכפר הנוקדים שליד ערד. רק כשהם הגיעו לשם והחלו לשלוח סרטונים, הבנו איזה מזל היה להם.
"בקרב ההורים התחילה פאניקה. חלקם רצו לנסוע להחזיר את הילדים הביתה, חלקם דרשו שיבטלו את הטיול ויחזירו את כולם כבר באותו ערב, אבל אמרו לנו שבטוח יותר להשאיר אותם שם למשך הלילה מאשר לקחת אותם באוטובוס בחושך, במזג אוויר כזה. גם ביקשו מאיתנו לא להסתכן בכבישים ולא להגיע לחניון הלילה, והרגיעו אותנו שהמצב תחת שליטה. למחרת הילדים חזרו הביתה, ואז קרה האסון בנחל צפית.
"אני לא מבינה איך חדר המצב אישר טיול לדרום במזג אוויר כזה. כל הדרום היה בסכנה, ואם יש ספק, אין ספק. אנחנו, ההורים, החלטנו שלהבא כבר לא נשלח את הילדים לטיול מבלי לבדוק. אנחנו כבר לא סומכים על שום חדר מצב. אם חדר המצב מחליט לקיים טיול ולהעמיד בסכנה כל כך הרבה ילדים, למרות כל האינפורמציה שנמצאת בידיו, אז מבחינתי הם פשטו את הרגל".
אבי צרף, יו"ר הנהגת ההורים בראשון לציון, מחזק את דבריה של לייזרוביץ'. "האמירה שלנו כהורים היא שלא לוקחים צ'אנסים כשמדובר בחיי אדם, והם לקחו פה צ'אנס גדול. תמיד היינו בטוחים שחדר המצב עושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר, וגילינו שלא. אני לא מצליח להבין איך הם לא ביטלו את הטיול, זה פשוט בלתי נתפס.
"בגלל האירועים האחרונים, השיח של המנהלים הולך לכיוון של ביטול טיולים. הם אומרים שהם לא צריכים את כאב הראש הזה, ועדיף שהילדים יטיילו במוזיאון. אני מפחד מהקיצוניות הזאת. לטיולים השנתיים יש ערך מוסף רב מאוד, ואנחנו רוצים שהילדים ימשיכו לטייל, אבל שהמנהלים יפעילו שיקול דעת".
קרע בברך וסדק בגולגולת
לאחר היוודע האסון של תלמידי המכינה בנחל צפית, מלאו הרשתות החברתיות באינספור מקרים של כמעט אסון. רבים מהכותבים חשו צורך לשתף את מה שעברו בטיולים השנתיים. כך, למשל, כתב נהג אוטובוס, שכבר שנים מסיע בתי ספר לטיולים: "אם אפתח את הפה על דברים שראיתי, תצטרך להתנהל פה ועדת חקירה דחופה. הכל פה פרוץ. אם זה חברות שמירה ואבטחה, חובשים בלי תקן, מורים לא מקצועיים ומדריכי טיולים ללא ידע. מבחינתי זה נס שעד היום לא קרה כלום".
מורה שנמצאת כבר 37 שנה במערכת החליטה לשבור שתיקה. "אני כל הזמן אומרת שהמסלולים לא מתאימים, שהמורים לא כשירים, ושהמלווים לא מתאימים", כתבה. "תמיד נופלים, שוברים ומתקררים. במשך שנים יצאתי למסלולים, עד שהחלטתי שאשמר לנפשי. לצערי, כל הטיולים הללו לא מתאימים לילדים, והמסלולים קשים מדי, בטח במזג אוויר סוער. כולם אומרים שיהיה בסדר. אז זהו, שהכל לא בסדר".
אסף זוהר, שמלווה טיולים כבר יותר מ־20 שנה, לא ממש הופתע. בפוסט נוקב שהעלה לפייסבוק הוא תיאר חלק מהמקרים שבהם נתקל: "את הטיול האחרון שלי סיימתי ללוות לפני ארבעה חודשים, ותליתי את נעלי הטיולים שלי לתקופה הקרובה. בתחילה בתור מלווה חמוש במשמר האזרחי בהתנדבות, לאחר מכן כמגיש עזרה ראשונה, ולבסוף כחובש. באופן אירוני, דווקא מהטיול האחרון חזרתי הביתה מיובש אחרי טיול קשוח במיוחד, והחדרתי לעצמי עירוי.
"כבר כשהשתחררתי מהצבא ב־2001, העדתי בתצהיר בפני עורך דין נגד אחראי טיול בבית ספר תיכון בחיפה. אחראי הטיול החליט, בניגוד לדעתי המקצועית הרפואית, להמשיך לטייל עם מורה שנפלה וספגה קרע בברך ושבר/סדק בגולגולת.
"טיול אחרי טיול, שנה אחרי שנה, הייתי עד לחוסר אחריות, לזלזול בחיים ובבטיחות, ולתרבות ה'יהיה בסדר'. לפני כמה שנים ליוויתי טיול של מכינה קדם־צבאית. אני מכיר את המכינה היטב. צומת להבים, גשם שוטף בשילוב טמפרטורה נמוכה במיוחד. דקות אחרי שהגענו לשטח היה ברור שאנחנו בבעיה. מערך האוהלים שהוקם בשטח, כולל המרפאה, לא הצליח להגן מפני הקור והרטיבות.
"עם רדת החשיכה התחיל טפטוף של צעירים רטובים עד הגרביים, עייפים מניסיונות לבוסס בבוץ העמוק, מנסים לשמור על חום גופם ועושים פרצוף של גיבורים. משחקים אותה ילדים גדולים.
"התחלתי להתריע על המצב בעדינות. כשהתחלנו לפנות ילדים על סף היפותרמיה, התרעתי בפני המעסיק שלי. כשזה לא עזר, התרעתי בפני אחראי הטיול, אדם רציני בעל דרגה צבאית גבוהה במילואים. זה לא עזר.
"התקשרתי לחדר המצב של משרד החינוך והסברתי את המצב. השאלה הראשונה שהם שאלו היתה: 'מה מספר או סמל הטיול או המוסד החינוכי?' מתברר שהילדים האלה, בגלל שהם מעל גיל 18, נופלים בין הכיסאות.
"בשעה 12 בלילה, כשהציוד הרפואי שלי היה בלתי שמיש ורובו נגמר, כשהבנתי שארוחת הערב כוללת לחם עם שוקולד, כך שהילדים והצוות לא מצליחים לייצר חום גוף ראוי, אחרי שעות ארוכות של עמידה על הרגליים בבוץ עד הברכיים וטיפול בילד אחרי ילד, וכשהוסבר לנו שהילדים עומדים לבלות את הלילה בבוץ על יריעות ניילון, הסברתי שאנחנו עומדים על קצה תהום ושאסון עומד לקרות.
חילוץ נער בן 17 שנפל במהלך טיול. "אחרי כל טיול שנגמר בשלום אנחנו מודות לאל" // צילום: גיל בן עיון, יחידת חילוץ ערבה
"אחראי הטיול ניסה להעתיק את הטיול לאולם ספורט ביישוב סמוך, אבל התברר שיחידה צבאית הקדימה אותנו ונמצאת במבנה. משלא קיבלתי תשובה מניחה את הדעת, ולא יכולתי לתת יותר מענה לילדים הרועדים והבוכים, ולא יכולנו להגיע יותר לשטח ברכבים רגילים כדי לחלץ אותם, הודעתי לאחראי הטיול שאין לי יותר איך לטפל בילדים כי הציוד נגמר, ועזבתי את השטח יחד עם חובשים נוספים.
"חשבנו שבכך יסתיים הטיול, כי אחראי הטיול יבין שזאת סכנת חיים להשאיר את הילדים לישון שם במזג אוויר כזה. אבל זה לא קרה. בדיעבד התברר לי שהוחלט שאני ב'דקת קריאה' למקרה חירום. כלומר, שאני צריך להישאר בסביבה מוכן להקפצה. כשהבנתי שהולך לקרות אסון ואף אחד לא מקשיב לי, נסעתי הביתה, ואחראי הטיול החליט להמשיך את הטיול עם כמה חובשים שנשארו ועם רופא ופרמדיק, שהגיעו עם אמבולנס פרטי למשך הלילה.
"לסיפור שלנו יש סוף 'טוב', למרות שאני מותח קו ברור בין ההתנהלות שהייתי עד לה לבין האסון שהתרחש אתמול. מתברר שהסוף בעצם לא טוב, ברמה של אסון לאומי. האם זה נגמר עכשיו, או שאנחנו כבר דוהרים אל האסון הבא?
"יותר מ־20 שנה שאני מטפל בילדים, שסובלים ממגוון סיכונים: אנשים לא מוכשרים, שמנהלים את מערך הטיולים; בעלי תפקידים עם הכשרה מינימלית, אם בכלל; היררכיה לא ברורה של בעלי תפקידים בשטח; מפקחים שזועקים את זעקת חוסר האחריות ואוזלת היד באכיפה.
"פתחתי ורידים באמצע המסלול. פיניתי ילדים ומבוגרים פצועים. סחבתי על הגב מעל ומעבר לציוד התקני של משרד החינוך. הכל תוך כדי הרגשה קשה, שחיי הילדים שלנו הפקרות. עכשיו המערכת מקשיבה. עכשיו הזמן לא לקבור את המתים ולהמשיך הלאה, אלא לנסות לעשות שיפוץ יסודי של המערכת, כשכולם מנסים לכסות את התחת שלהם".
"האחריות עלינו מטורפת"
תחושת חוסר הביטחון מערערת גם את המורים עצמם. בשיחות עם מורים הם מספרים כי אינם מוכנים עוד לשאת באחריות בעת היציאה לפעילות מחוץ לבית הספר, מחשש שברגע האמת הם אלה שיצטרכו לשלם את המחיר ויהפכו לש"ג, ששופכים את דמו.
ג', מחנכת בתיכון במרכז הארץ זה כעשר שנים, מספרת: "בכל טיול שנתי מחדש אני וחברותיי המורות אומרות לעצמנו, למה, לעזאזל, מטילים עלינו את האחריות הזאת. ואחרי כל טיול שנגמר בשלום אנחנו מודות לאלוהים. דוד שלי, שגם הוא מורה בתיכון, התקשר אלי לאחר האסון בנחל צפית ואמר לי שהוא לא יוצא יותר לטיולים שנתיים. הוא בן 65, ולא מוכן עוד לשאת באחריות.
"מסלולי הטיולים השנתיים הם מטורפים. התכנון לא קרוב להיות הגיוני ואנושי, ויש במסלולים סכנה ממשית, גם מבחינת התלמידים וגם מבחינת המורים. מה שמסוכן וקשה למורים מהווה בהכרח סיכון לתלמידים, כי אנחנו אחראים עליהם.
"בטיולים בתיכונים, על כל 20 תלמידים אחראי מורה אחד. כך שכיתה של 40 תלמידים יוצאת עם שני מורים מלווים ומדריך. זהו. בדרך כלל יש חובש אחד לכל השכבה, ובגילאים האלה אין הורים מלווים.
"באחד הטיולים האחרונים תלמידה שלי התייבשה. התפקיד שלי הוא גם לוודא שכולם שותים ולהקפיד על הפסקות שתייה, ובכל זאת היא התייבשה. פשוט נשכבה על הקרקע ולא הצליחה לזוז. ואני לא יכולתי להישאר איתה, כי הייתי חייבת להמשיך עם שאר הכיתה. השארתי אותה בשטח עם החובש, מיובשת ופגועה, ונאלצתי להמשיך. לסמוך על החובש, שאני לא מכירה, שידאג לה.
"תוך כדי הטיול אמרתי לעצמי: זה פשוט לא הגיוני. מסלולים צרים, על קצות מצוקים, על שפת ואדיות. לפעמים במרחק סנטימטרים מאסון. למה זה הכרחי? או טיפוס בסולמות מאולתרים. מספיק שילד אחד ישחרר את אחיזתו ויחליק, כדי שהוא יפיל את כל מי שאחריו. אלה תרחישים ממש לא דמיוניים.
"אפילו הנסיעות באוטובוס לא לגמרי בטוחות. ההנחיות הן שכל התלמידים יהיו חגורים. אבל מתבגרים לא חוגרים את עצמם, יכולות להיות הנחיות מפה עד מחר. אלה לא ילדים בכיתה ב'. הם לא חגורים אף פעם, ולא יעזור לי אם אדרוש את זה מהם.
"בכל שנה אנחנו יוצאים ל'מסע ישראלי'. טיול שמתחיל ביום ראשון ונגמר במוצאי שבת. נפגשים ב־12 בלילה בבית הספר, ואת מסלול הטיול מתחילים ב־5 או ב־6 בבוקר, עם הזריחה.
"אין ספק שמדובר בחוויה ובמראות יפהפיים, אבל תחשבי רגע על מה שנדרש ממני כמורה. הטיול מתחיל בחצות, לרוב אחרי יום רגיל, בלי שינה. מתחילים את המסלול לפנות בוקר ומטיילים עד אחר הצהריים. המסלולים מאוד קשים, ורמות העייפות בלתי נתפסות. במצב הזה אנחנו צריכות להיות אחראיות על התלמידים.
"בלילות, המורים ישנים בשטח. לחלקנו נותנים מיטות שדה, כך שאנחנו לא ישנים בשקי שינה, כמו התלמידים, אבל זאת לא שינה. ואין מקלחת, השירותים הם שירותים כימיים. כולנו אנשים בני 40, 50 ואפילו 60. ככה אנחנו צריכים לתפקד בטיולים. עם מעט שינה טרופה, בתנאים קשים, מסלולים שהם לפעמים מופרכים בקושי שלהם, ועם אחריות על עשרות מתבגרים ומתבגרות.
"חלק מהחובה שמוטלת עלינו היא לשמור על התלמידים בלילה, ולכן לא נלך לישון לפני שכולם יירדמו. מדובר במתבגרים, שלא רק מתעקשים להישאר ערים עד אמצע הלילה, אלא מתפרעים והולכים מכות. הבעיה הכי חמורה היא כמובן האלכוהול. מבחינתם זה לא טיול בלי אלכוהול, ובטיול האחרון שליוויתי, תלמידים הביאו אלכוהול בבקבוקי שמפו.
"במצב הזה, אחרי לילה עם מעט מאוד שינה, ולפעמים אחרי שתיית אלכוהול, הם יוצאים לטייל במסלולים שחלקם כל כך מסוכנים, שאני, כאמא, לעולם לא אטייל בהם עם הילדים שלי. בשום פנים ואופן.
"האחריות עלינו היא מטורפת, היא לא הגיונית. אבל לצערי, רק בעקבות אסונות לומדים ומפיקים לקחים. וגם זה לא תמיד".
עו"ד ערן בקר. "בעייתיות"
בארגון עובדי ההוראה "יציגים", שהוקם לפני שנה וחצי כארגון אלטרנטיבי לארגון המורים ולהסתדרות המורים, החליטו לקרוא להסרת אחריותם של המורים מהטיולים של בתי הספר.
"הנייר סופג הכל, ויש המון נהלים שנכתבים ומשתדרגים משנה לשנה", אומר היו"ר אייל נמר, בעצמו מורה בתיכון בתל אביב. "אבל לכולנו ברור שמטרת הנהלים היא להסיר את האחריות ממשרד החינוך ולהעביר אותה לעובד הקטן.
"אנחנו דורשים להגדיר את מעמדם של עובדי ההוראה כמלווים של פעילויות חוץ בית־ספריות, ולא כאחראים. זה לא נובע מהרצון להיות ראש קטן, אלא כי בסוף, כשקורה משהו, המורה נשאר לבד בשטח לשאת את האחריות, ולזה אנחנו לא מוכנים יותר.
"מלבד שינוי הגדרת האחריות שלנו כמורים, אני מציע שנעצור את הכל ונעשה סדר. נדרשות חשיבה מיוחדת, והקמת גוף שאחראי רק על טיולים, שאנשיו הם אלה שייצאו לטיולים כאחראים, שהוא זה שמכיר ושולט בכל הנהלים ומפקח על הכל. עם כל הכבוד, אני לא מתכוון לסכן את החיים שלי בשביל זה.
"שיגרנו מכתב חריף לשר החינוך נפתלי בנט, שקורא לו להרים את הכפפה ולעשות את ההתאמות הנדרשות שאנחנו מבקשים, כדי למנוע את האסון הבא".
דגש על מפגעים בטיחותיים
אין עוררין על כך שלטיולים בבית הספר ערך חינוכי וחברתי רב: בלימוד ההיסטוריה של הארץ, בהכרת אתרי טבע ואתרי מורשת, וכמובן, בגיבוש החברתי. השאלה ששואלים תלמידים, הורים ומורים גם יחד היא אם חייבים הטיולים להתקיים במקומות בעלי פוטנציאל סכנה גבוה. האם אין בישראל מספיק מסלולים בטוחים יותר, שבהם אפשר להשיג את אותן המטרות.
באתר מִנהלת הטיולים של משרד החינוך, המרכז את כל המידע על מסלולי הטיול המאושרים, מסלול הטיול להר הארבל ולוואדי חמאם, למשל, מוגדר כמסלול למיטיבי לכת ומיועד לתלמידים החל מכיתה ה'. בתיאור המסלול, הכולל דגשים ומפגעים בטיחותיים, נכתב:
"מסלול קשה להליכה המשלב נוף מרהיב, שרידים היסטוריים משמעותיים מתקופת בית שני ואחריה. הירידה בסולמות ובקטעים צרים מחייבת זהירות וסיוע של מבוגרים. סכנת היפגעות מדרדור אבנים, וכן סכנת נפילה מגובה רב משפת המצוק ובקטעי הליכה צרים. הליכה בחלקים רבים של המסלול מחייבת הליכה בטור. הירידה בסולמות מחייבת השגחה. הירידה לוואדי חמאם מחייבת הליכה בטור. קיימת בעיית קליטה וקשר מהירידה מהמצוק עד ואדי חמאם". בסעיף של אירועים מיוחדים שאירעו בעבר נכתב "היפגעות תלמידים מדרדור אבנים".
"לפי מה קובעים אם ילד בכיתה ה' או ז' הוא מיטיב לכת או לא?" שואלת גלית (שם בדוי), מורה בכיתה ו' בבית ספר יסודי במרכז הארץ, שיצאה לפני כשנה וחצי עם מאות תלמידי השכבה לטיול השנתי בהר הארבל. "איך אפשר להוציא קבוצת ילדים גדולה כל כך, כשאנחנו לא יודעים איזה ניסיון יש להם בהליכה במסלולים כאלה? ילדים שיוצאים לטיול כדי לעשות כיף לא צריכים להיות בסכנת חיים".
לדבריה, תחושת הפחד והסכנה ליוו אותה לאורך כל מסלול הירידה מהמצוק. "המסלול של הטיול הוא מסלול מעגלי, שכלל גם עלייה קשה, אבל הירידה היתה ממש סכנת נפשות. היינו יותר מ־200 תלמידים עם חובשת אחת, ובכיתה שלי היינו שלושה מבוגרים על 40 תלמידים.
"לאורך כל הירידה מהמצוק יש יתדות אחיזה, אבל המרווח לרגליים מהמצוק עצמו הוא כל כך קטן, שרבע צעד אחורה - וילד מחליק ונהרג. היתה ילדה אחת שמרוב פחד נתקעה באמצע הירידה, ומורה היה צריך לסייע לה וללכת איתה צעד־צעד. גם אני פחדתי מאוד, אבל לא אמרתי כלום, לא רציתי להיתפס כמורה היסטרית. תארי לך מה קורה עם ילדים כאלה, שמפחדים פחד מוות ושותקים, כי הם לא רוצים שיצחקו עליהם.
"אני יודעת שיש ילדים שמראש מוותרים על הטיולים האלה בגלל הפחד, וזה לא ערכי, לא הוגן ולא מוסרי. טיול שנתי אמור להיות לכלל התלמידים ולכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר של הילדים בשכבה. אני יודעת שיהיו תלמידים שיגידו שלהם זה קל מאוד, כי הם רגילים, אבל לא בהם אנחנו אמורים להתחשב.
"יש בארץ הרבה מסלולים יפים, שבאמת לא חייבים לטפס על מצוקים או ללכת על סף תהום, זאת לא יחידה מובחרת בצבא. תרבות ה'סמוך' היא מסוכנת מאוד, ורק אחרי אסון פתאום כולם מתעוררים".
שני מישלזון (25) מבאר שבע היתה מאבטחת טיולים ומגישת עזרה ראשונה במשך ארבע שנים. גם היא מסכימה שמצוק הארבל הוא מסלול מסוכן, ועוד יותר כשמדובר בילדים קטנים מתחת לכיתה ה'. "ליוויתי שם טיול של תלמידי כיתה ב' מבית ספר בקריות. הם היו ממש קטנטנים, ובירידה מהמצוק בשיפולי ההר, כשהיה צריך להיעזר בסולמות וביתדות, שמנו לב שהפסיעה שלהם היתה קטנה מהנדרש במרחק בין יתד ליתד, זה ממש סיכן אותם.
"המורה, המדריך ואני נאלצנו לתמוך בהם, זה היה מפחיד. הורדנו אותם רגל אחרי רגל, כדי שלא ימעדו. רצו לי סרטים בראש שעוד רגע קורה פה אסון שאחר כך יחקרו. זאת היתה סכנה אמיתית, שאף אחד לא נתן עליה את הדעת מבעוד מועד. אמנם מדובר במסלול מוכר, מטויל וידוע, שקיבל את כל האישורים, רק שגיל המטיילים לא הותאם לדרגת הקושי".
בשנה שעברה יצאו תלמידי כיתות י"א מבית ספר תיכון במרכז הארץ לנחל פארן שבערבה התיכונה. המסלול כולל את נחל ורדית ונחל ברק, ולפי אתר מִנהלת הטיולים, הוא מתאים לילדים מכיתה ט' - אם כי מוגדר כ"מסלול למיטיבי לכת בדרגת קושי גבוהה, המתאפיין בחציית אזורי נוף שונים כמו ערוצי נחל, קניונים, גבים, מפלים ורמה מדברית". בתיאור המסלול מזהירים מפני אבנים נופלות מדופנות המעוק (נקיק צר) בנחל ורדית, ומפני סכנת דרדור אבנים במעקפי הגבים, ואף מצוין שבעבר היו במקום מקרים של מעידות, טעויות בניווט וכניסה לחשיכה.
אבי ספיר עם בנו יפתח ז"ל. "אולי עכשיו מישהו יקשיב לאזהרות"
רועי (שם בדוי), אחד התלמידים שהשתתפו בטיול, סיפר לנו שרק בנס, ובזכות החברים שלו שתמכו ועזרו לילדים שהתקשו ופחדו, אף אחד לא נפגע.
"זה היה טיול נודד של ארבעה ימים. ביום הראשון היה מסלול סבבה לגמרי, אבל כבר בתחילת היום השני, בנחל ורדית, המדריכה אמרה שהמסלול דורש תשומת לב מרבית, ולעיתים נצטרך להיעזר בחבלים ובסולמות שלאורך המסלול.
"אחרי שקצת עלינו היא שוב עצרה אותנו והסבירה שאנחנו הולכים על שפת תהום, ויש להיצמד אל הקיר של המצוק וללכת בטור ובזהירות. היו רגעים שזה נראה כמו שביל עיזים צר, והרגשתי שאם לרגע אני לא מפוקס, או שמשהו מסיח את דעתי, אני מוצא את עצמי מרוח על הסלעים למטה.
"בקבוצה שלי היה ילד שפתאום קיבל פיק ברכיים מהפחד והשתתק, הוא לא היה יכול לזוז. כולנו עצרנו, דיברנו איתו והחזקנו ידיים בשרשרת ארוכה. היה גם ילד עם עודף משקל, שמאוד התקשה להיעזר בכוח הידיים שלו כשהיינו צריכים למשוך את עצמנו למעלה.
"גם בקטעים של הירידה בסולמות בנחל ברק, ביום השלישי של הטיול, נתקלנו בקושי. השימוש בסולם היה מאוד טכני והצריך מאיתנו לשים על הגב את התיקים ואת הג'ריקנים עם המים. אני זוכר שחלק מאיתנו ממש היו צריכים לתמוך בישבן של הילדים שהלכו לפניהם כדי לאזן אותם, שלא ייפלו".
אמרתם משהו למורים בזמן ההליכה?
"המורות שיצאו איתנו לא היו כאלו צעירות, ורובן היו עסוקות בלעזור לעצמן, לפני שהן יכלו בכלל לעזור לנו. בכלל, היו לא מעט קטעים שהלכנו בהם בלי שהיה לפנינו או מאחורינו מבוגר שאפשר להתייעץ איתו, או להגיד לו שאנחנו מרגישים לא בטוחים. בעיקר דיברנו על זה בינינו לבין עצמנו, שלא הגיוני להוציא אותנו למקום כזה ואין באמת סיבה.
"מצד שני, אף אחד מאיתנו לא רצה שיחשבו שהוא פחדן, או שבגללו יבטלו טיול, אז שתקנו. רק כשחזרנו לבית הספר ומילאנו משוב, כתבנו שזה היה מסוכן. אבל בינינו, אני לא מאמין שזה ישתנה. כבר שנים שבית הספר מוציא לשם טיולים".
תכנון הטיול השנתי מתבצע לרוב על ידי רכז טיולים בית־ספרי, או רכז שכבה, שכבר בסוף שנת הלימודים מתכנן את הטיול לשנה הבאה. בתי ספר נוהגים בדרך כלל להיצמד אל אותה תוכנית טיולים במשך שנים רבות. בסיום התכנון פונה רכז הטיולים אל מִנהלת הטיולים ואל הלשכה הארצית לתיאום טיולים במשרד החינוך, כדי לקבל את אישורם למסלולים, בהתאם למסלולים המאושרים באתר מנהלת הטיולים.
לאחר קבלת האישור, פונה הרכז לחדר המצב של משרד החינוך, המנוהל על ידי החברה להגנת הטבע, והוא אמור לתת מענה לבעיות שמתרחשות בזמן אמת בטיולים, וכן ליחידת הפיקוח, המנוהלת על ידי חברת "פמי פרימיום", שתפקידה לוודא שכל טיול יוצא בהתאם לאישורים ולהנחיות של חוזר מנכ"ל. ביחידת הפיקוח עשרה פקחים, שכל אחד מהם אחראי על אזור גיאוגרפי אחר בארץ.
לדברי רון סגל, יו"ר הנהגת ההורים ברעננה, הרבה מאוד בתי ספר מעדיפים בשנים האחרונות לפנות לחברות טיולים פרטיות שיפיקו להם את הטיול, משלבי התכנון והאישור, ועד היציאה לטיול והדרכתו.
"בשלב תכנון הטיול, רכז בית הספר מזמן כמה חברות טיולים, לוקח הצעות מחיר ומתרשם מכל האלמנטים שקשורים בתכנים, בהתאמה לגיל ולסל העלויות. המסלולים לא נבחנים על ידי בית הספר ולא על ידי הנהגת ההורים. אני לא מדריך טיולים, ואין לי את הידע הנדרש, לכן אני לא בודק את מסלולי הטיול, כמו שאני לא בודק את התכנים של ספרי הלימוד. אני מקווה שמי שמאשר את המסלול בודק אותו כאיש מקצוע ומביא בחשבון את כל הסיכונים".
בפועל תלמידים יוצאים למסלולים מסוכנים.
"ילדים חייבים לטייל, ואני מתכוון לטיולי טבע, לא לטיולי מוזיאונים ופארקים. לטעמי, בגלל תקציב טיולים נמוך, הם מטיילים מעט מדי. עם זאת, בטיול בית ספר לא צריך להיות אלמנט של סכנה, וצריך להביא בחשבון שלא מדובר במטייל בודד, אלא בקבוצה גדולה מאוד של תלמידים, שרמת היכולת הגופנית שלהם לא אחידה.
"טיול בית ספר צריך להיות הנאה לכל הילדים ולשאוף לדרגת קושי של המכנה המשותף הנמוך ביותר. לא צריך להעמיד אף ילד, בשום גיל, במצב שבו הוא מפחד, חושש, או שצריך לשכנע אותו לעבור מכשול כלשהו. גם ילדים בכיתה י"ב, שנמצאים רגע לפני גיוס, לא הייתי לוקח למסלול מאתגר עם ירידה או טיפוס במצוקים".
סעיפי החוזר שהושמטו
נושא הבטיחות בטיולים מוסדר בחוזרי מנכ"ל של משרד החינוך. החוזר העיקרי, שבו מפורטים עקרונות הבטיחות וכללי ההתנהגות בטיולים, פורסם במארס האחרון, ואפשר למצוא בו עשרות סעיפים, שכוללים פירוט מדויק בנוגע להתנהלות בעת חציית כבישים, פעילות לילה, הפעלת אש, חציית ואדיות, רחצה במים, תנועה בשטח הררי, וגם מידע על טיפול במקרה של פציעה או חבלה, ואל מי יש לפנות בבקשה לחילוץ, במקרה הצורך.
בסעיף של תנועה בשטח הררי נכתב: "באזורי מצוקים ובמקומות שבהם עלולה להיות סכנת נפילה מגובה יש להגביר את ערנות המטיילים ולהתרחק משפת המצוקים. יש להקפיד על הליכה על שבילים מסומנים בלבד. בעת עלייה או ירידה במדרון תלול יש ללכת בצמוד ולהזהיר את המטיילים מדרדור אבנים, מצעידה נחפזת ומעקיפות, שיש בהן סכנת נפילה או הידרדרות... בדגש על מסלולים שאינם בשמורות טבע ובגנים הלאומיים, יש לשקול בניית מעקות חבלים או מחסומים לפני הכניסה למסלול".
בחוזר מנכ"ל קודם משנת 2005, שהיה תקף עד לחוזר הנוכחי, היה סעיף חשוב שמשרד החינוך החליט להשמיט הפעם, משום מה, ובו ניתנת למדריך הטיול או למבוגר האחראי בשטח הזכות להפעיל שיקול דעת. וכך נכתב באותו סעיף: "אם לדעת האחראי לטיול נשקפת סכנה בשל פני השטח, התקרבות לשפת מצוק, טיפוס אנכי ארוך (לדוגמה, על גבי סולם אנכי או מדרגות אנכיות חצובות בסלע) וללא הגנה מספקת מפני נפילה או החלקה (כמו מעקות, שרוולי הגנה או אמצעים אחרים להגנה מפני נפילה), וכן בשל משמעת לקויה של תלמידים או בשל כל סיבה אחרת - עליו לבטל מראש את הסיור במסלול זה".
בסעיף נוסף שהושמט נכתב: "בשעת מנוחה יש לאסור על התלמידים להתקרב לשפת המצוק. יש לתחום קו שאוסר לעבור אותו (לפחות שני מטרים משפת המצוק)".
חיי תלמידים שווים פחות?
"אין ספק שחוזרי מנכ"ל נכתבו בדם ילדינו, לאחר מספר גדול של אסונות שהתרחשו בטיולים במערכת החינוך", אומר עו"ד ערן בקר, סגן יושב ראש פורום נזיקין וביטוח ארצי בלשכת עורכי הדין. בקר ייצג את אבי וגלי ספיר, הוריו של יפתח ז"ל, בתביעה שהגישו נגד משרד החינוך בגין רשלנות. בית המשפט קבע שהם יקבלו פיצויים בגובה 2.3 מיליון שקלים.
"לצערי הרב, יש פער גדול בין ההוראות של חוזרי המנכ"ל להתנהלות בשטח", אומר בקר. "למשל, לפי חוזר מנכ"ל, הנקודות הקריטיות במסלול צריכות להגיע לידיעת ההורים לפני הטיול, וזה לא קורה. ברגע שגוף חיצוני, שלא מכיר את הילדים שאמורים לעשות את המסלול, הוא זה שעושה את הסיור המקדים, מעקרים את היכולת של בית הספר לבודד תלמיד פרטי, שאולי יתקשה במעבר המסלול. אין התייחסות לתלמידים גבוהים, נמוכים, עם עודף משקל, או אפילו לשאלה איך ילד עם תרמיל ענק על הגב יצלח מכשולים שנקרים בדרכו במסלול.
"מעבר לכך, מספר פקחי הטיול נמוך מאוד ביחס למספר הטיולים שנערכים במערכת החינוך. גם כשהלשכה לתיאום טיולים מאשרת את הטיולים, האם מישהו מהם ביקר במקום? ראה את המסלול? אני לא הייתי סומך על זה. עובדה שמצוק הארבל מאושר. עובדה שנחל תחמסון היה מאושר כשיפתח נפל ממנו, ואחראי הבטיחות הארצי במשרד החינוך הודה שהוא לא ביקר בו לפני האסון - וכל זה, לאחר שבשנת 2005 נערה נוספת נפלה בדיוק באותה נקודה.
"קיום יתדות או סולמות לא בהכרח מעיד על בטיחות המסלול. הוא בעיקר מעיד על בעייתיות שיש בו. כשבוחנים מסלול, צריך לבחון הנאה מול סיכון. ועם כל הכבוד, מסלולים כאלה לא שווים את הסיכון".
אשר אסבן. "סיכון גבוה"
עו"ד בקר מוסיף כי הקריטריונים שלפיהם קובע משרד החינוך את דרגות הקושי של טיולים אינם ברורים לציבור. "מה זה דרגת קושי גבוהה? מה זה דרגת קושי בינונית? איך ייתכן שכל אדם שעובד בגובה נדרש לאמצעי הגנה בסיסיים, כמו כובע מגן או רתמות עבודה, ואת התלמידים שולחים רק עם קיטבג על הגב?"
לדברי עו"ד בקר, "משרד החינוך מתנער מהאחריות שלו על המכינות הקדם־צבאיות, אבל הן מפוקחות ומתוקצבות על ידי המשרד, בהתאם לחוק המכינות הקדם־צבאיות משנת 2009. החוק קובע בצורה מפורשת כי 'המכינה והתאגיד המפעיל אותה, לרבות כל מתקן המשמש לפעילות המכינה והתאגיד, יהיו נתונים לפיקוח המשרד (החינוך) ומשרד הביטחון'.
"לאור זאת, ברור שהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך בכלל, ובכל הנוגע לבטיחות בטיולים בפרט, אמורות לכאורה לחול עליהם. אין לי ספק שלמכינות הקדם־צבאיות, כמו גם לטיולים השנתיים, יש חשיבות ערכית וחינוכית ראשונה במעלה. עם זאת, ערכים לעולם לא יכולים לבוא על חשבון קדושת החיים ובטיחות ילדינו".
אשר אסבן, חוקר תאונות ומומחה בטיחות ותיק, שפוגש את המקרים הללו של הנפילות והפגיעות של תלמידים בטיולים שנתיים, מחזק את דבריו של בקר.
"במדינת ישראל יש פקודות לבטיחות בעבודה, שמתייחסות לעובדים בגירים. בכל מקום שממנו יש סכנת נפילה מגובה העולה על שני מטרים, יגודר המקום ויוקם מעקה, ועל עובד להיות עם אמצעי הגנה לעבודה בגובה. בא משרד החינוך ועוד מגדיל לעשות, וקובע בחוזר מנכ"ל, בסעיף 12.4.3: 'הפרש גובה בין שני מפלסים, העולה על 50 ס"מ, מחייב התקנת מעקה ומגן יציב בגובה של 110 ס"מ לפחות'.
"עכשיו תסבירי לי - אם משרד החינוך דואג כל כך לביטחון הילדים בשטח בית הספר ומחייב מעקה על כל מפלס גובה שעולה על 50 ס"מ, איך זה מסתדר עם העובדה שהוא לוקח 300 תלמידים, שלא תמיד ממושמעים, ומעלה אותם למצוק שבתחתיתו תהום של 15 מטרים, וכששפת התהום לפעמים מרחק של פסע מהם, וכל זה בלי להיכנס להיבטים פסיכולוגיים של ילד שמפחד וכל הכיתה מסתכלת עליו. תוסיפי לזה תרמיל ענק, טלפון ביד ואוזניות על האוזניים?
"את רוצה להגיד לי שחיי תלמידים שווים פחות מחיים של עובדים בגירים, שעובדים בגובה של שני מטרים? למה התלמידים נשארים חשופים ללא שום הגנה?
"אם את תיקחי את הילדים שלך לקיר טיפוס, ישימו לך מתחת מזרן, יקשרו את הילדים בחבל, ידריכו אותם בנוגע לטיפוס ויבקשו אישור רופא. חצי מאמצעי הבטיחות האלו לא מתקיימים על בסיס קבוע בטיולים של משרד החינוך. כמומחה בטיחות אני מודיע לך, שמי ששולח את ילדיו לטיול בחיק הטבע מטעם בית הספר, טומן את ראשו באדמה ומסכן את ילדיו מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון. זה ממש בבחינת שומר נפשו ירחק. הורים שחפצים בילדים שלהם בריאים ושלמים, שלא ישלחו את ילדיהם לטיולים".
לפי מה שאתה אומר, אסור שילדים יטיילו בטבע.
"תיקחו אותם לטבע, תנו להם לטייל, אבל אל תיקחו אותם לגובה, שם אין לכם שום דרך לשמור עליהם ולהגן עליהם. רוצים לטייל בגובה, לחשוף אותם למצוקים ולתהומות? תמגנו אותם ותתדרכו אותם. אני קורא להורים להיות מעורבים יותר ולברר לאן לוקחים את הילדים שלהם".
"בזמן אירוע זה כמו מלחמה"
מורן (שם בדוי), מורה לשל"ח לשעבר, בעל שנות ותק רבות מאוד בעבודה מול משרד החינוך, טוען שנוסף על הטמעת הוראות חוזר מנכ"ל וקיומן, הבעיה הקשה היא הפיקוח מצד משרד החינוך.
"את חדר המצב מפעילה החברה להגנת הטבע. יחידת הפיקוח היא העיניים שלה בשטח. היא זו שאמורה להתריע על מסלולים מסוכנים או לא מתאימים, היא זו שנמצאת ראשונה בשטח כשמתרחש אירוע שמצריך פינוי או חילוץ.
"עד לפני כמה שנים, רשות הטבע והגנים היתה אחראית על הפיקוח על טיולים במשרד החינוך. הם היו מוציאים פקחים לשטח, בודקים מסלולים ועושים למשרד החינוך חיים קשים. כל תאונה הם היו מתחקרים ביסודיות ולעומק. במשרד החינוך לא אהבו לעבוד איתם. במקום זה הוציאו מכרז, פרסמו שמדובר בשכר מינימום, והביאו אנשים שלא מבינים מה זה מסלול מסוכן או איך קוראים מפה.
"חברת 'פמי פרימיום', שזכתה במכרז, עוסקת בניהול פרויקטים ובמתן שירותים במגוון תחומים - כמו שירותי בריאות, שירותים למוצרי חשמל ושירותים לרכב. אנשי הפיקוח על טיולים אמורים להיות אנשי שטח אמיתיים, יוצאי יחידה קרבית, שיודעים לקרוא מפה של 1:50,000, ושיודעים לחלץ פצועים מהשטח, ממוקדי שריפה או מכל אירוע שמתרחש.
זוכרים את הרוגי אסון השיטפון. "למשרד החינוך חשוב יותר לחסוך כמה שקלים, במקום לתת לאנשים מקצועיים לפקח" // צילום: דודו גרינשפן
"בשגרה, כשלא קורה כלום, אז הכל בסדר. אבל בזמן אירוע זה כמו מלחמה. אני יכול להגיד לך שגם היום, כשצריך לנהל אירוע או לחלץ פצועים, חדר המצב פונה לפקחים של רשות הטבע והגנים, כי כנראה גם חדר המצב סומך עליהם יותר מאשר על הפקחים שעובדים איתו. את כל החילוצים שהיו בשנה האחרונה ניתן לזקוף לזכותם של פקחי רשות הטבע והגנים, ולא אף אחד אחר. גם בחילוץ האחרון בנחל צפית, מי שהיה שם בשלב הראשון הם הפקחים של הרשות.
"לצערי, החיים של הילדים מופקרים, כי למשרד החינוך חשוב יותר לחסוך כמה שקלים, במקום לתת לאנשים מקצועיים לפקח על נושא הטיולים. כולי תקווה שהאסון הזה, שבו הלכו מיטב ילדינו, יגרום לקודקודים במשרד החינוך לשים בצד שיקולים פוליטיים וכספיים לטובת בטיחות הילדים של כולנו". √
• • • •
ממשרד החינוך נמסר: "אנחנו נוקטים שורה של פעולות מקיפות ומעמיקות כדי להבטיח את בטיחותם של הטיולים והתלמידים. יובהר כי כל מסלולי הטיול המאושרים נבדקו על ידי מומחים לתחום - רשות הטבע והגנים, קק"ל והחברה להגנת הטבע. המשרד בודק אותם ומתאים אותם לגיל התלמידים.
"הטיולים מלווים במעטפת רחבה ומקצועית של אנשים מומחים, שהוכשרו במיוחד כדי להבטיח את נושא הבטיחות - רכזי בטיחות וביטחון, רכזי טיולים שהוכשרו במיוחד לנושא, וקציני ביטחון ברשויות, שעורכים בקרה בנושא. לצד אלה מופעלת מעטפת טכנולוגית מתקדמת, שכוללת את המערכת לתיאום טיולים, מערכת לניטור החלטות, חדר מצב שמאגם ומתכלל מידע מהצבא, משטרה, חירום וביטחון, חיזוי מזג אוויר וכיבוי אש. כל אלה מאפשרים למשרד לקבל תמונה מקיפה רחבה ומקצועית, שעל בסיסה מתקבלות החלטות.
"באשר לשני הטיולים, גן נחום ובני ארזים: 191 הטיולים הרגליים שהיו אמורים להתקיים במסלולים מסוכנים. כולם בוטלו או הוסטו למקומות חלופיים. אנחנו בהחלט מבינים את חששות ההורים, אך כאמור, הטיולים הוסטו רגלית לאזורים שאינם מסוכנים. חדר המצב עמד בקשר רציף עם מדריכי הטיול ודאג ללוות את יציאת האוטובוסים מהמקום".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו