נתגעגע, פרופסור ונגר

ביום האחרון לשבעה על אריק איינשטיין ז"ל, בתחילת דצמבר 2013, צלצלה אלי האלמנה סימה וסיפרה שכרגע הגיע אי־מייל מארסנל. על המכתב היה חתום מאמן הקבוצה, ארסן ונגר, שכתב אותו יומיים אחרי שאיינשטיין מת וסיפר כי אף שלא הכיר את אריק, הוא מבין עד כמה היה אוהד ותומך של קבוצתו האנגלית האהודה. ונגר האינטלקטואל כתב לסימה: "אני יודע שלמילים אין משמעות בימים האלו, אבל דעי לך שמחשבותינו איתך בימים עצובים וקשים אלו".

עם אריק ועם יאיר צולר, פעם הבעלים של קפה אשתור, ועדיין, מתקין הסנדוויצ'ים המוכשר ביותר במתחם בזל בתל אביב, הייתי מדבר על ארסנל שלהם. ב־1995 עזב את הייבורי ג'ורג' גרהאם, מי שהצעיד את אותה אליפות משוגעת של 1989 במשחק האחרון של הליגה באנפילד, ביום שישי עם שעת פתיחת משחק מוזרה - 20:05 בערב. 89' היתה עונה איומה לכדורגל האנגלי האלים והבלתי נסבל של אז, ששיאה באסון הילסבורו שבו נהרגו 96 אוהדים של ליברפול בחצי גמר הגביע מול נוטינגהאם פורסט.

גם הפסד 1:0 היה מסדר לקני דלגליש עוד אליפות בשושלת שנות ה־80, אבל הוא חטף את השני בזמן פציעות. גרהאם הלך ומחליפים קצרי מועד כמו סטיוארט יוסטון ופטריק רייס העמיקו את התסכול, עד שצולר ראה יום אחד מיציע העמידה צרפתי רזה וגבוה בשנות הארבעים שלו, שנראה ומדבר כמו חנה בבלי, והרזומה שלו מסתכם בקבוצות לא מעניינות בצרפת, בגראמפוס היפנית ובלעזור לוויקי פרץ להתאקלם בשטרסבורג.

האנגלים של אז - לפני שהזרים שטפו אותם והליגה שלהם הפכה ליפה בעולם - שנאו צרפתים ונחרו בבוז כלפי כל מי שרצה לעזור להם להיחלץ מזוועת הכדורגל שהפיצו באותם ימים. ונגר הפך את ארסנל על פניה ולימד את הכדורגל האנגלי נימוסים והליכות. חדרי ההלבשה המוטרפים והמופקרים הפכו לקודש קודשים.

ארסנל שלו שיחקה כדורגל אהוב עם כושר גופני אדיר ושערים בצרורות. היא כמעט השתעבדה לכדורגל היפה, החריג למולדת הכדורגל שקידשה בעיקר נחישות, קשיחות ותחבושות ספוגות דם על גולגולת. שנות האלפיים המוקדמות חשפו את הסינרגיה המופלאה שיצר בין אנגלים נחושים ופטריוטים כמו טוני אדאמס (כמעט 700 משחקים בכל המסגרות), דיוויד סימן וסול קמפבל, להברקות שלו - רובר פירס, פטריק ויירה, פרדי ליונברג ודניס ברגקאמפ הגאון. שלא לדבר על תיירי הנרי, שלא התרומם בצרפת ובאיטליה, אבל הפך את המשחקים של ארסנל להכי קרובים לחוויה בקאמפ נואו. לא פלא שאחרי שמונה עונות עזב הנרי לבארסה.

ונגר לא הלך לשום מקום. הנאמנות למקום העבודה, קור רוחו וסבלנותו, כמו של דייג זקן, הפכו לסטייה בעולם שבו מנצ'סטר סיטי ואפילו צ'לסי מבצעות בגופן ניתוחים פלסטיים, מחליפי אישיות ממיליארדרים ואוליגרכים מהמפרץ ומרוסיה.

שלוש אליפויות ושבעה גביעים ב־22 שנה זה מעט מדי כנראה למועדון שניסה לייצר סוג של שפיות בתוך השפע המשוגע של הליגה הזאת, אף שליברפול נראית היום מאושרת מתמיד, גם על אפס אליפויותיה מאז רוני רוזנטל. נתגעגע פרופסור.נתגעגע, פרופסור ונגר

המכתב שנשלח לסימה איינשטיין, עליו חתום ארסן ונגר //

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות