מדמיינת עולם שבו אני אומרת "אבא"

אבא יקר,

מכל הדברים שרציתי להגיד שום דבר לא נשמע נכון. איך אני יכולה לדבר על בן אדם שאף פעם לא פגשתי, ובכל זאת יש לו חלק כל כך גדול בחיים שלי? כבר כמעט 16 שנה שאני חלק מהמקום הזה שנקרא כדור הארץ ועדיין לא הצלחתי למצוא מילים שיתארו במדויק את התחושות ואת המחשבות.

לפעמים אני חושבת על עצמי כעל הצללים שהשארת אחריך. כולם אומרים שאני כל כך מזכירה להם אותך, אבל אין מי שיזכיר לי ויסביר לי באמת. בכל פעם מחדש אני מנסה להבין מי היית, איזה חלק מילאת בעולם ואם אני מצליחה למלא אותו טוב מספיק במקומך. אבל הכי הרבה אני מנסה להבין איך היו נראים החיים שלי אם היית חלק מהם. קשה לי לתפוס כמה שונה הכל היה נראה. קשה לי לדמיין עולם שבו אני משתמשת במילה אבא באופן יומיומי. סתם לחזור הביתה מהלימודים ולזרוק לאוויר, היי אבא, הגעתי.

אני לא זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שאין לי אבא. לא זוכרת בת כמה הייתי ומה בדיוק חשבתי לעצמי, אבל התמונה היתה מאוד ברורה. תמיד ידעתי שלשאר הילדים יש אבא ולי לא. מגיל צעיר אמא היתה לוקחת אותי לכל האזכרות, אבל זה לא היה מוזר, זו היתה המציאות. אמא התייחסה אלי תמיד כבוגרת, היתה פתוחה וענתה על כל השאלות שלי ומעולם לא ניסתה להסתיר שום דבר.

בשנים האחרונות אני קצת יותר סקרנית לשמוע עליך, על השירות שלך ועל המבצע שבו נהרגת. "חומת מגן" קראו לו. באפריל 2002, קצת אחרי פסח. ובאמת אני לא מבינה בכל ענייני המלחמות האלה, אני רק יודעת שהתגייסת למילואים והגדוד שלך נלחם בג'נין מבית לבית בניסיון למנוע פעולות טרור ופיגועים נגד ישראלים. סיפרו לי שהחיילים שלך מאוד אהבו אותך, אבל האמת היא שמספרים לי שכל מי שפגש אותך אהב אותך, אז אני כבר לא מופתעת.

סרן דרור בר ז"ל // צילום: יהושע יוסף

אנשים אומרים שאני דומה לך. אמא טוענת שאני הולכת כמוך ואפילו אוכלת כמוך. אין לי מושג מה זה אומר, בחיי, אבל היא מתעקשת. אנשים מנסים להבין ושואלים, אז איך זה לגדול בלי אבא? ואני עונה שהכל כרגיל כי זה מה שאני מכירה, אבל יש גם רגעים שבהם אני מרגישה את ההבדל. למשל, בבית הספר כשצריך להזמין את ההורים או כשיש איזה אירוע מיוחד, אז אצלי זאת רק אמא, וזה בסדר כי ככה זה. אתה יודע שלא הייתי אף פעם בטקס יום הזיכרון בבית הספר? כי תמיד אנחנו בבית הקברות.

בחופשת הפסח האחרונה הייתי באילת במחנה עוצמה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. אני משתתפת במחנות של הארגון כי שם אני מוקפת ילדים שהם כמוני, ילדים שגדלים ללא אבא ואנחנו מרשים לעצמנו לדבר חופשי על הכל. אתה נהרגת לפני שנולדתי אז האמת שלא ממש נאלצתי להתמודד עם הגעגוע אליך, אבל לפעמים אנחנו מדברים בינינו, הילדים, ושואלים - אז מה עדיף, להכיר את אבא ואז לאבד אותו ולהתגעגע או לא להכיר בכלל? יש מישהו שמסוגל בכלל לענות על שאלה כזאת?

אני מנסה לדמיין לפעמים איך זה יכול היה להיות להכיר אותך, אבל אז אני אומרת לעצמי שלאבד אותך יכול היה להיות הרבה יותר כואב. בסופו של דבר, נשארתי עם הרבה יותר סימני שאלה מאשר מסקנות.

אז עד שאצליח להבין הכל אני חושבת עליך ומקווה שאתה מסתכל עלי מהמקום המיוחד שלך בשמיים ומתגאה בי. ואולי גם אתה חושב שאני מזכירה לך קצת את עצמך.

אוהבת, אורי.

סרן דרור בר ז"ל נפל בקרב בג'נין ב־9 באפריל 2002, במהלך מבצע "חומת מגן". הגדוד שלו, שעסק בלחימה בתוך מחנה הפליטים, עבר מבית לבית, דרך קירות הבתים, והתקדם באיטיות כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים. דרור נהרג כאשר המחלקה שלו נקלעה למארב מחבלים. בן 28 היה במותו והותיר אחריו אישה בהיריון, הורים, שני אחים ואחות.