"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים... הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכו)
סבי, בדיוק כמו סבו, התפלל לביאת המשיח ולעלייה לארץ ישראל. הוא לא ידע מה יגיע קודם, אם בכלל. בסתר ליבו קיווה לראות את הנס מתממש ולחיות מ"תוצרת הארץ": "זה הדור דור ימות המשיח, מנמנם ולקום מאַחֵר, הוא זקוק לנביא ומוכיח, או לפחות לשעון מעורר" (נתן אלתרמן).
אך דוד בן־גוריון, שקבע כי "בארץ ישראל, מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאליסטי", הבין כי החלום הציוני של הרצל, ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, יהודה הלוי ואברהם אבינו - וגם הסבים והסבתות של כולנו - הוא בר מימוש. כמו בגין, יריבו הפוליטי, הוא הבין שארץ ישראל תיבנה לא בזכות הכוח כי אם בכוח הזכות; גם אם צריך לשם כך הרבה כוח!
מחמם את הלב לראות כיצד 70 שנה אחרי, אנחנו עדיין מתרגשים מהדגל, מההמנון, מהמטבע, מבול הדואר, מהחומוס ומהפלאפל, מהסנדלים התנ"כיים; כאילו המדינה הצעירה שלנו נולדה זה עתה. כאילו הכחול־לבן שלנו הוא עדיין חזון.
70 שנה אחרי, אנחנו עדיין מתפעלים לא רק מההתפתחות הכלכלית, העירונית, החקלאית והתרבותית שלנו, אלא גם מהריבונות שלנו על אדמתנו בארץ המובטחת. זכינו לחיות בדור שדורות רבים חלמו עליו. אנחנו חיים את החלום הזה ממש.
תראו לי עוד מדינה בעולם שעומדת מוקסמת ונפעמת רק מעצם קיומה. ולא רק מהקיום, אלא מדינה שבה מברכים יום יום על "הנס של השגרה".
אולי העובדה שדווקא הארץ המובטחת נדרשה לעמוד במבחנים אדירים ולהתגבר על מכשולים שנראו בלתי עבירים, כדי להפוך למדינה ריבונית מוכרת - ועדיין בירתה הנצחית נותרה סלע מחלוקת עם העולם - הופכת את החלום הציוני לאירוע מתמשך שלא נגמר. עם כל ההישגים, 70 שנה אחרי, ישראל עדיין מדינה בהתהוות. מכאן אולי הרצון האינסופי להתקדם בכל תחום. מי יודע, אולי אפילו בכדורגל.
ומכאן הקסם: לכל תינוק ישראלי, בדיוק כמו לכל עולה חדש שעוד יגיע, נועדו תפקיד ומשימה. תראו לי עוד מדינה בעולם, שעצם הנוכחות בה היא כבר עשייה.
לא שכחתי את הספורט הלאומי: קיטורים ותלונות. זה לא מהיום. רגע אחרי שיצאו ממצרים, החלו אבותינו להתלונן. אנחנו רגילים. למרות הטכנולוגיה המפותחת, הרפואה המתקדמת, החקלאות הפורחת, ההיי־טק המוביל, הצבא החזק והספרות הקסומה, אנחנו אוהבים להתלונן. לגיטימי. מדינת היהודים.
אז נכון שיש תמיד מה לתקן ולשפר, אבל כאשר נשווה את גילנו כעם (לפחות 3,200 שנה מאז חצו שבטי ישראל את הירדן אי אז במאה ה־13 לפני הספירה) עם גילה של המדינה, נגלה שמדובר בעולל, תינוק בן פחות משנתיים עם הישגים של בן 70. העובדה הזאת צריכה לטעת בנו גאווה וגם לגרום לנו להיאזר בסבלנות.
אחרי 70 שנה אפשר בהחלט לראות שיש לנו עם בריא במדינה איתנה - למרות האיומים, הקשיים והמגבלות, ובעיקר למרות המריבות הפנימיות. המחלוקת - אפילו מחלוקת חריפה - גם היא טבועה עמוק בתולדותינו ובקווי האופי שלנו כאומה. יש לנו מדינה נפלאה גם אם גבולותיה לא משורטטים לגמרי (היו לשכנינו הזדמנויות היסטוריות לחגוג עצמאות עימנו, אך הם בחרו באפשרות האחרת). למרות הקריאות לחרם עלינו ולמרות הניסיונות לשכתוב ההיסטוריה, אנחנו מצליחים להתמודד עם זה לא רע. לכן כדאי להרגיע קצת את המרירות והתלונות.
כולנו אחים, בל נשכח זאת
לטקסי יום הזיכרון מגיעים דתיים מסורתיים וחילונים, בעלי השקפות ימניות ושמאליות. כולנו אחים. בל נשכח זאת לרגע. אנחנו רוצים להמשיך להיות עם בריא במדינה בריאה. מותר לא להסכים, אבל חשוב לא לשבור את הכלים. בעיקר לא להשמיץ את המדינה ששומרת על חיינו ומעניקה לנו תקווה, גאווה ופרנסה.
סבא שלי זכה לעלות ארצה. בשולחן השבת נהג לחזור ולתהות, לאן היינו מגיעים ללא מלחמות? אכן, ישראל המוקפת אויבים הצליחה ב־70 שנותיה להגיע להישגים שמדינות אחרות לא מגיעות אליהם גם בתנאי חממה.
אז נכון שברגעי כעס וזעם אנחנו אוהבים להבליט את הרצון של פלוני להגר לאמריקה, ושל אלמוני לרכוש דירה בברלין; אבל תסבירו לי, כיצד זה שאחרי ירושלים, המקום המרגש ביותר במדינת ישראל הוא אולם השבים בשדה התעופה בן־גוריון? ספרו לי על עוד מדינה שבה כל כך הרבה אנשים ממתינים לקרוביהם בשובם מחו"ל. ביקרתי במספיק שדות תעופה בחיי כדי להגיד לכם שאין כזו!
ביום הזה נזכור כולנו למי אנחנו חבים את הטוב הזה. כולנו מחויבים להכרת הטוב בפני אלה שבמותם ציוו לנו את החיים. היום נבכה מצער ומחר משמחה. אלה הם חיינו זה 70 שנה, תודה לאל.
סבו של סבי שלי חלם על שיבת ציון. נכדו, שהוא סבא שלי, הגשים את החלום ועלה ארצה. אני רק יכול לדמיין את ניניו של נכדו חוגגים ומתרגשים בחגיגות ה־140 למדינה, ומודים בכל יום ל"נס השגרה", שאחרי אלפיים שנה, ברוך השם יש לנו מדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו