"חברים לחיים": כשבריאן קרנסטון מוגזם

"חברים לחיים", ארה"ב 2017

"חברים לחיים", סרטו החדש של הבמאי האמריקני ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית "לפני הזריחה"), הוא סוג של סרט המשך ל"הפרט האחרון" ("The Last Detail") – סרט מסע קלאסי אודות שני חיילים המלווים חייל שלישי לרצות תקופת מאסר ארוכה.

לסרט המצוין ההוא, שהופק בראשית שנות ה-70, בימים שבהם "הוליווד החדשה" היתה בשיאה, היו שלושה קלפים מנצחים: התסריטאי המהולל רוברט טאון ("צ'יינה טאון"), הבמאי הפרוע והמסומם האל אשבי ("הרולד ומוד"), ושחקן העל ג'ק ניקולסון שהגיש הופעה אייקונית, ממגנטת ומטונפת שהביאה לו מועמדות מוצדקת לאוסקר.

ללינקלייטר, לעומת זאת, אין אפילו קלף מנצח אחד. את התסריט הדידקטי וחסר הניואנסים כתב לינקלייטר יחד עם הסופר דריל פוקינסן (שחתום על הרומן ששימש כבסיס ל"הפרט האחרון", ושפhרסם ב-2005 ספר המשך שבודק מה עלה בגורלן של הדמויות). משום מה, השניים החליטו לשנות את שמות הדמויות, לשכתב את הרקע שלהן ולטשטש את הקשר לסרט הקודם. אך האמת היא שדי קשה שלא לצפות ב"חברים לחיים" מבלי להתגעגע ליצירת המופת הנטורליסטית והנון-קונפורמיסטית של אשבי.

מבחינת השחקנים, בריאן קרנסטון ("שובר שורות") הוא זה שנדרש להיכנס לנעליו של ניקולסון, ולצדו ניתן למצוא את לורנס פישבורן (בתפקיד שאוייש בידי אוטיס יאנג המנוח) ואת סטיב קארל (בתפקיד שהביא לרנדי קווייד הצעיר מועמדות ראשונה ויחידה לאוסקר). שלושתם עושים עבודה מיומנת בסך הכל, אך אף אחד מהם אינו מצליח להעמיד דמות עגולה ומשכנעת על המסך. קרנסטון, שמתבל את הופעתו בגוזמה תיאטרלית ובמבטא של "מעמד הפועלים", מתאמץ מדי להיות מישהו שהוא לא.

העלילה מתרחשת ב-2003 ובמרכזה ניצב המסע שעושים השלושה מווירג'יניה לניו המפשיר כדי לקבור את בנו החייל של קארל (שנהרג בעיראק). החברים הוותיקים לא היו בקשר מזה כמה עשורים, והמפגש המחודש והלא צפוי ביניהם מציף אותם בזיכרונות וברגשות מסוגים שונים. במהלך הדרך, שבאופן צפוי רק הולכת ומתארכת, הם יקבלו אינספור הזדמנויות כדי להעלות זיכרונות, להתמודד עם הטעויות שעשו בעבר וללהג על מלחמות ועל השקרים שהצבא מספר לחיילים ולהורי החללים.

"חברים לחיים" אינו סרט רע, אך לינקלייטר נמצא כאן הרחק משיאו. סגנון העשייה הוא טלוויזיוני לחלוטין, והטון הוא ממלכתי, מנחם ומעט משעמם. בתוך כך, המסרים המאחים של היצירה מועברים באמצעות מונולוגים רגשניים, ובחלקים רבים הדיאלוגים נשמעים מתוסרטים, ולא טבעיים.

המשיכה של לינקלייטר לפרויקט נראית ברורה. לא מעט מסרטיו עוסקים בהשפעות הזמן ומתמקדים בשיחות פלספניות בין אנשים פשוטים שמנסים לעשות סדר בבלגן שעושים החיים. הפעם הצליח לו פחות. מצד שני, אם אף פעם לא יצא לכם לראות את "הפרט האחרון", קיבלתם כעת תירוץ מושלם.

ציון: 6