"עזרה לניצולים היא זכות"

חלק ממשפחתה לא שרד את השואה, היא והוריה עלו לישראל וכיום, לאחר שנים של עבודה בתעשייה האווירית, יהודית ירושלמי טריס, בת 82 מראשון לציון, מתנדבת בעמותות שמסייעות לניצולי שואה לקבל את זכויותיהם.

"אני עושה את הפעילות שלי בהתנדבות מלאה ובסיפוק מלא. העזרה לניצולי השואה היא מבחינתי זכות גדולה, אבל בעיקר חובה. אני פועלת כדי שיהיה להם טוב ושיקבלו את מה שהם זכאים לו. אמשיך בכך כל עוד אוכל ואני מקווה שבזכות הפעילות שלי ושל כל חברי העמותה, ועד הגמלאים והפורום הפרלמנטרי, כל ניצול ימשיך לחיות בכבוד ובצורה ראויה", אומרת יהודית, העושה לילות כימים כדי לסייע לניצולי שואה.

היא היתה בת 5 בלבד כשהוריה, אחותה והיא רוכזו וגורשו מעיר הולדתם צרנוביץ בבוקובינה. ביוני שנת 1941 הרומנים בהנהגת היטלר פלשו לעיר, הקימו גטו ובהמשך שלחו את היהודים לטרנסניסטריה, שם היו בגטו ובמחנה ריכוז. אביה עבד בעבודות כפייה - היהודים אולצו לבנות גשר על נהר הבוג (היום באוקראינה). "סבא וסבתא, הורי אמי, מתו כבר בלילות הראשונים לאחר הנסיעה הארוכה והצפופה ברכבת. אנחנו ברחנו בכל הזדמנות. אחותי נפטרה מהרעב ומהמחלות. ההורים חלו בטיפוס עת שהינו בגטו אבל הצליחו לשרוד. היינו בורחים מהגטו ומהגרמנים. מסתתרים בכל פעם במקום אחר ונעזרים מעט באנשים טובים באוקראינה, שסיפקו אוכל ומחסה, ולו רק לכמה ימים. אני זוכרת פעם ששיחקתי עם קבוצת ילדים אוקראינים, וחיילים גרמנים שאלו אותי בגרמנית אם אני יהודייה. עשיתי את עצמי לא מבינה, למרות שאצלנו בבית היינו דוברי גרמנית. גם הילדים לא חשפו אותי, ובעצם הצילו את חיי ושרדנו עד השחרור הרוסי".

לאחר שעלתה לישראל, בגיל 13, עם משפחתה, הוריה היו ממקימי היישוב גן שורק. היא למדה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, שירתה בצה"ל בחיל החינוך, ובתום לימודים אקדמיים החלה לעבוד בתעשייה האווירית ושימשה עד לפרישתה מנהלת חוזים, בין השאר, בפרויקט הלביא. מאז היא חברת ארגון הגמלאים של עובדי התעשייה האווירית, וזה שנים מרכזת את הסיוע לניצולי השואה הגמלאים בתעשייה, כ־500 איש. בד בבד היא פעילה בעמותת "אביב לניצולי השואה", שהוקמה כדי לסייע לניצולי השואה למצות את הזכויות המגיעות להם מהמדינה על פי החוק ומגורמים נוספים בעולם, וגם חברת הוועד המנהל של הוועדה הפרלמנטרית למען ניצולי השואה. בין לבין היא מרצה בפני בני נוער מהארץ ובפרויקט תגלית.