הכשל של פוטין: בדרך למפנה בסוריה?

ב-12 בינואר 1950, בנאום מדיני מרכזי, שרטט מזכיר המדינה האמריקני, דין אצ'יסון, את מרחב ההגנה בדרום מזרח אסיה שבו – ורק בו – מתכוון ממשל טרומן לנקוט באסטרטגיה של בלימה.

למרות שדרום קוריאה היתה בעלת בריתה הנאמנה של ארה"ב, היא לא נתפסה באותה עת כנכס אסטרטגי חיוני, ולכן גם לא נכללה בין האיזורים, שעליהם התחייב אצ'יסון להגן. כך קיבל שליט בריה"מ יוסף סטאלין את הרושם, שהוענק לו אור ירוק כדי לעודד את מדינת הלווין שלו, צפון קוריאה, ליזום ללא חשש מתקפה כנגד הדרום, שאכן החלה סוף יוני.

ואולם עד מהרה התברר שרושם זה היה מוטעה, שכן הפלישה הצפונית הגבירה את מודעותם של כל אנשי טרומן להשפעותיו הפוליטיות והפסיכולוגיות של המהלך על מעמדה של מעצמת העל האמריקנית, והביאה להתערבותה המאסיבית (בחסות האו"ם) בשדה הקרב.

קיבל רושם מוטעה, יוזף סטלין // צילום: איי.פי

היום, 68 שנים לאחר פריצתה של מלחמת קוריאה, מתקבל הרושם שוולדימיר פוטין, נפל קורבן לכשל חשיבתי הדומה לזה של סטאלין, אם גם בהקשר איזורי שונה. ואכן, מסכם האיתותים ששוגרו לאחרונה מוושינגטון אודות כוונתו של ממשל טראמפ להסיג את כוחותיו (המעטים) מאדמת סוריה, ובמרכזם התבטאותו הנחרצת של הנשיא עצמו, שכנעו אותו שכלה ונחרצה עם ארה"ב להתנתק מן החזית הסורית ובכך לקדם את סדר היום הבדלני שלה.

בהנחה שרוסיה אכן שולטת שליטה מלאה בכל פעולותיו של צבא אסד, ניתן להסיק שהיא פרשה את הפאסיביות והאדישות האמריקניות כאישור לחצות פעם נוספת את הקוים האדומים ולאפשר לבן טיפוחיה מדמשק לבצע מתקפה כימית רצחנית כנגד אוכלוסיה אזרחית חסרת ישע.

ואולם, כשם שהמתקפה הקונוונציונאלית של כוחות הצפון (בהשראתה של מוסקווה) ב-1950 הביאה למפנה בהתנהלות האמריקנית, כך גם ניצב היום הנשיא טראמפ על סף החלטה להפעיל כוח צבאי כנגד עושי דברו של הקרמלין (אף כי בהיקף נרחב יותר בהשוואה לפעולה שבוצעה לפני שנה). יש לזכור, שבמקביל לנכונותו המקורית של טראמפ להשלים עם נצחונו של אסד במלחמה ועם הפיכתה של רוסיה למעצמה דומיננטית במרחב, נמצאים יחסיו עם הדב הרוסי בתהליך של הדרדרות מואצת.

חייל אמריקני ושבוי קוריאני במהלך מלחמת קוריאה // צילום: רויטרס

הצטרפותו של הממשל לצעדי הענישה שיזמו מדינות המערב בתגובה להרעלתם של הסוכן הכפול הרוסי סרגי סקריפל ושל בתו בבריטניה, והסנקציות החדשות שהטיל לאחרונה על אוליגרכים רוסים בכירים, הינם נדבכים מרכזיים בתוך המסכת רווית המתח של היחסים האמריקניים-רוסיים.

לפיכך, העובדה שמוסקווה אפשרה ללקוח הכנוע שלה אסד לפעול ללא כל עכבות ורסן העניקה כעת חלון של הזדמנות לממשל להשלים את תהליך ההערכה מחדש שלו את יחסיה עם משטר פוטין, וכך לעלות על נתיב כוחני ואסרטיבי יותר, שיעביר מסר הרתעתי תקיף גם לשחקנים סוררים דוגמאת איראן וצפון קוריאה.

כמו ביוני 1950 (כאשר ממשל טרומן גיבש קואליציה לוחמה רחבה בקוריאה), כך גם הפעם קיימות נסיבות בינלאומיות, המעניקות לגיטימציה לפעולה צבאית בסוריה. הקולות הנשמעים מלונדון, פאריז וריאד (וכמובן שגם מירושלים) משקפים כמיהה למנהיגות אמריקנית נחושה ונמרצת. יחד עם קולו של היועץ הטרי לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, התומך המושבע בקו הניצי כלפי מוסקבה, נראה שהבשילו התנאים לעיצובה של אסטרטגיה אמריקנית חדשה אל מול האתגר שבשער.