"מקום לאהבה": כשג'יי קיי סימונס עדין וסימפטי

"מקום לאהבה", ארה"ב 2017

אב ובנו המתבגר מנסים לפתוח בחיים חדשים בצל מותה הטראגי של אם המשפחה ב"מקום לאהבה" - דרמה רומנטית עם המון כוונות טובות ואפס הפתעות.

את האב - מורה למתמטיקה בשם ביל - מגלם זוכה האוסקר ג'יי.קיי סימונס ("וויפלאש", "אוז"), ובניגוד לתפקידים העצבניים והאלימים שהפכו מזוהים עמו, הפעם הוא מגלם שבר כלי סימפטי ומדוכא עד עפר. מקווה שהוא לא יתבאס יותר מדי כשהוא יקרא את זה, אבל עצבני ואלים הולם אותו יותר.

ביל אמנם עובר לעיר חדשה וממקם את עצמו ואת בנו בבית ספר יוקרתי לבנים (שם הוא מוצא עבודה כמורה), אך במשך היום הוא מוצא את עצמו לא פעם בוהה אל תוך החלל בעיניים עצובות, ובלילות, כשאף אחד לא מסתכל, הוא יושב בחושך ובוכה. האם קארין, המורה החייכנית לצרפתית שמגולמת בידי ג'ולי דלפי ("לפני הזריחה"), תצליח לעזור לו לאחות את לבו?

בינתיים, בנו של ביל, ווס (ג'וש וויגינס), עושה כמיטב יכולתו כדי להמציא את עצמו מחדש. הוא מתיידד עם החנונים המקומיים, מצטרף לקבוצת האתלטיקה של בית הספר ושם את עיניו על לייסי - נערה פופולרית ויפה עם נטיות אובדניות (הכוכבת הישראלית העולה אודיה רש).

וכך מתקדם הסרט בשני אפיקים, שלא ממש הולכים לשום מקום שלא היינו בו כבר אלפי פעמים בעבר. בראשון, ביל מפתח יחסים רומנטיים עם קארין, סובל מרגשות אשם כתוצאה מכך ומתחיל לקחת תרופות פסיכיאטריות כדי להתגבר על הדיכאון שמשתק אותו. ואילו בשני ווס מתמודד עם קשייו החברתיים בבית הספר, ומחפש את הדרך אל לבה של לייסי. מצד אחד, שום דבר שקורה כאן אינו מביך או רע באופן יוצא דופן. אך מצד שני, התסריטאי־במאי קורט וולקר לא מצליח להקנות לסיפור שלו עומק ואופי שיהפכו אותם לייחודיים או למרגשים באופן שאינו צפוי וקלישאתי.

סימונס עושה עבודה סולידית בתפקיד הראשי, אך מעבר לכמה מאפיינים חיצוניים (כמו הדרך המשונה שבה הוא חוגר את חגורת מכנסיו), דמותו נותרת שטחית, והדבר הופך לבולט במיוחד בעת מפגשיו הלא אמינים עם הפסיכיאטר שלו (הרולד פריניו, "אוז"), שמעמיס עליו כדורים באופן אוטומטי, בעיקר כי זה מה שהתסריט דורש.

לזכותו של "מקום לאהבה" ייאמר שהוא אינו מגזים עם הסנטימנטליות ועם המניפולציות הרגשיות. אך הסימטריה העלילתית שלו, הנאמנות המוחלטת שלו לקונבנציות והאופן המלאכותי שבו הוא מגיע לנקודת רתיחה דרמטית, רק מרחיקים אותו ממחוזות המציאות. העיסוק שלו בדיכאון ובאבל חשוב, אך לא באמת רציני. וההפי־אנד הבלתי נמנע שלו מנחם וכמעט נוגע ללב, אך לא באמת משכנע.

בצד החיובי, לפחות אודיה רש בת ה־20, שהותירה רושם טוב גם בלהיט האינדי "ליידי בירד" של גרטה גרוויג, מקבלת הזדמנות נוספת להוכיח שגל גדות אינה הישראלית היחידה שמייצגת אותנו בכבוד בהוליווד.

ציון: 5