נולדתי וגדלתי בקרקוב שבפולין. הוריי היו יהודים פשוטים וחמים וסבא שלנו גר איתנו בבית ברחוב שרוקה 29ברובע קז'מיאז - הרובע היהודי. מול ביתנו שכן "בית הכנסת העתיק", שבו התפלל אבי בשבתות. מילדותי זכור לי ביקור של זאב ז'בוטינסקי בעיר, ואיך הוא נאם וכל המבוגרים היו מרותקים לדבריו. ז'בוטינסקי אמר לאנשי הקהילה שצרה גדולה עומדת לקום עליה, ושיעלו לארץ ישראל. איש מעניין נוסף שפגשתי היה אוסקר שינדלר, ואני זוכרת גם את שרה שנירר, מי שהקימה את רשת בתי הספר לבנות של הציבור החרדי "בית יעקב".
כשהחלה השואה והגרמנים נכנסו לעיר הייתי בת .15 היה לי אח גדול ושתי אחיות קטנות. אבי ואחי נרצחו מהר מאוד, עד היום איני יודעת מה בדיוק קרה להם. את אמי, אחיותיי ואותי לקחו למחנה העבודה פלאשוב שליד קרקוב. זכור לי במיוחד אמון גת, מפקדו האכזרי של המחנה, שנהג לירות באסירים סתם כך, להנאתו. עבדתי במכבסת המחנה וישנתי בקומה השלישית בדרגשים. אחיותיי ישנו איתי ואמא במבנה אחר. אמא הביאה לנו אוכל וניסתה לדאוג לנו, אך היא נחלשה ולא תפקדה. בדרכנו לעבודה ראינו אותה בפעם האחרונה והיא נופפה לנו לשלום.
כמה חודשים לפני שאסירי פלאשוב הושמדו כמעט כליל, נשלחנו אני ואחיותיי לעבוד בבית חרושות שמייצר כלי נשק לצבא הגרמני. שם שהיתי עד ליום השחרור על ידי הצבא הסובייטי. כשנגמרה המלחמה חזרתי עם אחיותיי לקרקוב, הגענו לעיר רפאים. משפחתנו הענפה נרצחה והושמדה כליל, שכנינו נעלמו והרגשנו בודדות וחסרות בית. גרנו במחנה עקורים ותכננו לעלות לארץ ישראל, ושם פגשתי את בעלי לעתיד מרדכי. התחתנו והקמנו משפחה. נולדו לנו ילדים, נכדים ועכשיו נינים. הם הנקמה הגדולה שלי בנאצים שרצחו את משפחתי. כשאני מסתכלת היום על מדינת ישראל אני מתמלאת גאווה. כשהייתי ילדה זו היתה פנטזיה שלא העזנו לחלום עליה, והיום זו המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו