קובי מידן והתגובה הפבלובית

קובי מידן לא מספיק חשוב כדי שמישהו ישקיע מאמץ בלתקוף אותו. או להתווכח איתו. הוא בסך הכל חלק מתופעה, שבזכותה נמשכת מתקפת האלימות והטרור הפלשתינית כבר עשרות שנים. בימים האחרונים היא עלולה לקבל תנופה בדיוק בגלל התגובות שקובי מידן מייצג.

כדי לתמוך בישראל צריך לחשוב. כדי לתמוך בפלשתינים מספיק להיות כלבים פבלוביים. אחד התצלומים שזכו לתפוצה רחבה ברשת ובעיתונים הוא של נער מנופף ברוגטקה שלו. בצילום רואים בבירור מעגל צללים שמקיף אותו. זוהי הפקת "פאליווד" קלאסית. הצללים שייכים לעדת צלמים המקיפים את הנער. הוא עושה להם כוריאוגרפיה של אלימות כדי שיהיה להם מה לשלוח הביתה למערכות שלהם.

מידן שייך לקבוצה של פדריקה מוגריני, ארדואן,תמר זנדברגושאר כלבי האשמורת של הפוליטיקה הבינלאומית. אבל הבולט והמסוכן שבהם הוא האיש שנטף אתמול נופת צופים בנאום חג הפסחא שלו מעל הבלקון, ההוא בוותיקן. זהו האפיפיור, שמצא לנכון לתאר את ההרוגים הפלשתינים כתמימים חסרי מגן. הנה, מתחשלת הברית חמאס־וותיקן.

הפלשתינים יודעים, מתוך נסיון של עשרות שנים, שבעזרת הפרובוקציה המתאימה הם ישיגו את הצילומים שלהם. הם ישיגו את הגופות שלהם. זהו חומר הבערה שעל האש שלו מתלהט מצפונם של קובי מידן ותמר זנדברג.

מדהים לראות באיזו מהירות מתחלף כיוון הרוח. קודם תחושת האיום והאין־מוצא. כיצד תוכל ישראל לנטרל מצעד המוני אל הגדר? מה אם עשרות אלפים יעוטו אל הגדר? איך ישראל תבלום אותם ומה אם כמאה יחדרו? ואולי עם נשק. זה יותר ממה שמנהרה אחת יכולה להזרים.

קשה לחשוב על פעולה שבוימה בצורה כל כך גלויה וצינית. בייחוד כאשר בתוך ההמון היו נושאי נשק ובחסות המהומות נעשו נסיונות פיגוע. כל הפעולות האלה מתניעות באופן אוטומטי את התקשורת ואת המדינאים. הקובי מידנים חוזרים על הביטויים שהפלשתינים המציאו: "צעדת השיבה". "הפגנות מחאה". זוהי התגובה הפבלובית. אם זו הפגנת מחאה, אז היכן חופש הביטוי? אלא שיש לנו ציפיות מבני אדם. בני אדם אינם אמורים להגיב כפי שתועמלנים תכנתו אותם לאורך שנים אלא אמורים לחשוב. התנפלות ההמונים לעבר קו הגדר היא שיטת לוחמה. זוהי מתקפה. הגבול בעזה הוא גבול של טרור ומי שמנסה לבצע חדירה המונית הוא תוקפן. מי שמשתמש בצורה כזאת באזרחים הוא פושע. כל עוד האפיפיור והמערכת הדיפלומטית של האיחוד האירופי והאו"ם ישתפו פעולה על משחק הדמים הפלשתיני - יש עתיד לטרור.