הקרב על הטקס: אדלשטיין צודק

וידוי אישי: אני צופה באדיקות בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות זה יותר מ־50 שנה.

כמה פעמים נכחתי בטקס עם ילדיי ולאחר מכן עם נכדיי, אבל בשום שנה לא ויתרתי על הצפייה באירוע המסמל יותר מכל את המעבר החד מיום הזיכרון ליום העצמאות, מעצב לשמחה, מזיכרונות שלא מרפים של פני החברים שלי שנפלו במלחמות, אל שמחת הקוממיות.

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין צודק בהתנגדותו העיקשתלשינוי צביונו של האירוע הממלכתי ובהתנגדותו להצעתה של השרה מירי רגב לאפשר לראש הממשלה לשאת את הנאום המרכזי בטקס, כי משמעות ההצעה היא הפיכת הטקס לאירוע פוליטי.

הממשלה אינה מייצגת את כל העם, משום שכמעט מחציתו מתנגדת למדיניות הממשלה הנוכחית. לעומת זאת, הכנסת מייצגת את כל הציבור. יש בה נציגות לאזרחים היהודים, הערבים והדרוזים.

גם הנשיא ראובן ריבלין התנגד בעת כהונתו כיו"ר הכנסת לכך שראש הממשלה ינאם בטקס בהר הרצל, ואתמול אמרו מקורביו כי הוא מבין את החשיבות שבשמירה על כללי הטקס במתכונתם הנוכחית.

כלל ידוע הוא שאין משנים מנהג קיים, אלא אם כן התגלו בו כשלים וליקויים, בוודאי אירוע ממלכתי המתקיים בקביעות עשרות שנים במתכונת זהה (למעט החלפת המנחים, הזמרים ומדליקי המשואות).

לכן על השרה רגב לרדת מהעץ הגבוה שעליו טיפסהולאפשר את קיום הטקס במתכונתו הקבועה והמרשימה. אל לה להאשים את יו"ר הכנסת ולומר שהיא מאוכזבת מהתנהלותו, משום שלא הוא היה זה שבהתנהלותו פגע בממלכתיות, אלא היא, שבניגוד לכל הקודמים לה בתפקיד שר התרבות מנסה משום מה לשנות סדרי בראשית ולהפוך אירוע ממלכתי מכובד להתנצחות אישית על כבוד ואגו.