להוציא את הפוליטיקה מצה"ל

הודעת הצבא על ביטול ההתקשרות עם המכונים החיצוניים שעסקו בחינוך הלוחמים, שהגיעה אחרי מאבק עיקש, היא צעד קטן בדרך להשבת הממלכתיות לצה"ל.

למרות מידע רב שהצטבר על המכונים הללו והשפעתם הרעה על החיילים, ההודעה חושפת למעשה כי מה שידענו היה רק קצה הקרחון: לא פחות מ־97 ארגונים פעלו במשך שנים כך בתוך הצבא, כאשר הציבור יודע מעט מאוד על תוכני ההוראה, טיב ההתקשרויות ורמת הפיקוח עליהם. גם לאחר ההחלטה נודע כי הצבא ממשיך בהתקשרות עם 15 מכונים נוספים, ומידע על הקריטוריונים ששימשו לבחירתם טרם פורסם.

עם זאת, ההכרה של הרמטכ"ל איזנקוט בבעיה היא מבורכת, ומלמדת על האפקטיביות של הלחץ הציבורי בנושאים הללו.

אך בעיית היסוד של הצבא היא עמוקה יותר. צה"ל, שהוקם כצבא העם המפא"יניקי, ספג לתוכו את המשימה של בניין אומה - יצירתו של כור ההיתוך באמצעות אינדוקטרינציה אידיאולוגית של החיילים. תקופה זו חלפה ואת מקום הסוציאליזם המדינתי תפסו המדינה הליברלית והחברה החופשית. גם אם היה בכך צורך בראשית המדינה, ישראל של היום היא מדינה יציבה ומשגשגת והחברה שלה מגוונת ורבת פנים, כיאה לדמוקרטיה. כדי לשמר את הלגיטימציה שלו בציבור, צה"ל צריך לעבור מהפך ולהבין שתפקידו במאה ה־21 הצטמצם, וכי את תפקיד החינוך והקניית הערכים עליו להותיר בידי ההורים, המשפחה והקהילות המקומיות.

צה"ל חייב לשוב לתפקידו הבסיסי: הקניית מצוינות צבאית וניצחון בקרב ולהשתמש במשאבים הציבוריים שברשותו כדי לקדם עקרונות אלו. הדברים אמורים גם לעמותות הימין שעובדות עם הצבא. מה שצריך הוא פחות ערכי דמוקרטיה, שלום או תנ"ך והרב קוק, ויותר היסטוריה צבאית, סיפורי גבורה לאומית ותורות לחימה. על זה לפחות אמור להיות קונצנזוס.