"האיש שראה הכל" של רוקפור: אלבום שהוא קונצנזוס

והימים ימי טאוור רקורדס העליזים, סניף גרנד קניון חיפה, 2001־2005. צוות העובדים מורכב מערבוב אנושי מזעזע של אמנים, היפסטרים ושאר תשושי נפש, כל אחד חי בעולם מוזיקלי משלו ולכל אחד איזור מדפים מטופח ז'אנרית. המנהל חולה רדיוהד. יש את זאת שחיה עם יאנג ודילן, יש את המגודל מהטראנס, את הממושקף מהמטאל, את חולה הטיולים שמסתובב עם אהוד בנאי, את הזקן עם אריק איינשטיין והרולינג סטונס, את המורכב מהג'אז, את הקירח מהסמית'ס, את המנהל שחולה על הביץ' בויז ואת עבדכם הנאמן, התפוח מההיפ הופ.

שאלת השאלות בכל משמרת היא כמובן: מה יושמע ברק, ומי יזכה לבחור את האלבום שינוגן. כי הרי ברור שזו מהות החיים. לפחות במשמרת הקרובה. כל אלבום שנבחר מעורר מיד מחלוקות, דיונים, ויכוחים, עקיצות - בקיצור, גן ילדים מגודלים שבו כולם רוצים יותר תשומת לב.

רק אלבום אחד לא עורר עוינות מצד אף אחד. רק אלבום אחד איחד את כולם, ורק לגביו היתה תמימות דעים. קונצנזוס. זה היה האלבום "האיש שראה הכל" של להקת רוקפור.

•הצביעו עכשיו במקצה 2 של "מצעד ה-70"

איך זה קרה? תמיד שאלתי את עצמי. איך הצליחו אלי לולאי, ברוך בן יצחק, מארק לזר ואיסר טננבאום לברוא מוזיקה שמצד אחד מאופיינת מאוד מבחינה סגנונית, אבל מצד שני מתקבלת בחיבוק כזה מצד אנשים כל כך שונים?

יותר מעשור מאוחר יותר, אני עדיין לא בטוח שיש לי את התשובה המלאה. אני כן יודע לומר שאולי זה סודהּ של מוזיקה מעולה. מפריטת הגיטרה בפתיחת האלבום עם "פתאום" ועד הקטע החבוי ב־7:20 של "עפר" בסוף, האלבום מייצר רכבת הרים של רגשות, טקסטים חלומיים ומארג צלילים מהפנט.

אישית, אני מייחל ליום שבו האלבום ייצא בתקליט ויניל. בשנים האחרונות אין סקר שבו שואלים "איזה אלבום הכי הייתם רוצים בתקליט", שאין בו באחד המקומות הראשונים את "האיש שראה הכל". אולי יום אחד האיש הזה יראה את עצמו גם בתקליט.