כמה אתם משלמים?

הגיליון השביעי של כתב העת הספרותי "גרנטה", המוקדש לכסף, כולל סיפורים, מסות, שירים וצילומים שכמה מהם מצוינים - בעיקר הסיפורים המקומיים (למשל "שורת הרווח" של יואב כ"ץ, "אינתיפדה" של נביל עודה, "מונה ליזה" של אילה בן לולו) - אבל הצירוף של כולם יחד בגיליון נושא שמבקש להיות גם ביקורתי מעורר שאלות.

נקודת המוצא של העורכות, ארנה קזין ויונית נעמן, היא שיש קשר שתיקה סביב כסף; שהחברה מתייחסת אליו כעניין פרטי, שלא נאה לדבר עליו, ועל הספרות להסיר את הלוט מעל השתיקה הזאת, להבין אותה ולדובב אותה. 

זו נקודת מוצא מעט מוזרה ביחס לחברה הישראלית, שלא ממש מאופיינת במעצורי נימוס, בייחוד לא בענייני כספים (אפשר להיזכר כמה מהר בשיחה בישראל עולה השאלה "כמה אתם משלמים?" - על הדירה, החיתולים, החופשה). גם הספרות הישראלית, כמו תרבות הדיבור, לא סובלת ממחסור בייצוג ריאליסטי של המציאות הכלכלית. אפילו אם יש למשלב ספרותי מסוים רתיעה מהתבוססות בבעיות הכספים שמציפות את היומיום, לא נראה שיש מאחורי הרתיעה הזאת איזה מסתורין מיוחד. ממילא עצם הנוכחות של כסף בספרות - של מעמד החלפת השטרות, של טרוניות על שכר - לא "מגלה" לנו כשלעצמו משהו שלא ידענו על האופן שבו פועל הקפיטליזם. 

כריכת הגיליון

כמה מהסיפורים בגיליון מסבירים את הרתיעה הספרותית הזאת במפגש בין היומרות הרוחניות של הכתיבה ובין הארציות המביכה של הכסף. עוסקים בכך בצורה די מפורשת "יחפנית ומוארת" של איילת צברי, שפותח את הגיליון, ו"זפת" של יחזקאל רחמים שחותם אותו. שני הסיפורים היפים האלה משני קצוות הגיליון מתמודדים עם המתח בין הארצי והרוחני מתוך גישות כמעט הפוכות: בעוד צברי כותבת "סיפור סינדרלה" על הדרך המפותלת מעוני בישראל לרווחה כלכלית בקנדה, ועל הקשר בין ענייני הכלכלה לבין חיי הנפש והרוח (זוהי גם נקודת התורפה של הסיפור: הקשר שהיא מנסחת בין פתרון התסביך הנפשי לסלילת הדרך החוצה מהעוני) - הרי סיפורו של רחמים, המתחקה אחר מפגש עם באבא חכם בהודו, מצוי כולו ברוחני ומותיר את הכתיבה להתבונן בעולם הכסף מבחוץ.

אם העורכות יוצאות נגד המתח שפוערת הספרות בין הרוחני לארצי, הסיפורים מוכיחים דווקא עד כמה המתח הזה חיוני, ומחזירים שאלה בכיוון ההפוך, שאלה שתרדוף את הקריאה לאורך כל הגיליון: האם אמנם הדבר הפוליטי הוא למסמס את הכתיבה אל הסצנות הכספיות של היומיום, שאינן אומרות לנו דבר מרוב מוכרות, או שמא הוא דווקא ההתעלמות הגורפת, המתריסה, הרועמת, ממה שהחיים לא יכולים בלעדיו?

דווקא המסות שכן מנסות לדבר במונחים הישירים ביותר "על" כסף, ולנסח את "הדבר הנכון" על המשטר הקפיטליסטי שתחתיו אנחנו חיים, נופלות לתוך הבחנות משומשות, פסבדו־ביקורתיות, על בחירתו של טראמפ או על התאווה לכסף, כמו זאת: "כסף הוא ההמצאה הגדולה ביותר שלנו, שהשפעתו על יצירת הציביליזציה שלנו גדולה אפילו יותר מזו של המילה הכתובה - שכן את זו צריך לתרגם, בשעה שהכסף הוא השפה שכל בן אנוש מדבר ומבין" (מתוך מסה מתורגמת של ג'יימס בוכן). 

לעומת הטקסטים ש"עונים על השאלה" על כסף כאילו היתה שאלת בית ספר עם תשובה אחת נכונה, הטקסטים הטובים מתעלמים ממנה: אם הם עוסקים בכסף או בהיבטיו החברתיים והפוליטיים הרחבים יותר, הם עושים זאת לא כדי לפענח משהו על הכלכלה העולמית; המוקד שלהם הוא אחר. הם לא "על" כסף, ובאותה מידה הם היו יכולים להתקבץ תחת גיליונות נושא כמו "תהילה", "אובדן", "פשעים" וכמובן "אהבה".

אלא שהשאלה למה בכלל לייחד גיליון לתמה שברור כי היא במידה רבה מאולצת, נוגעת בנקודה רגישה. היא קשורה לעקרון יסוד קפיטליסטי של ייצור הבחנות סרק בין מוצרים, שנועד לתת לקוראים תחושה שהפעם זה "משהו אחר לגמרי" (כמו ההבדל בין מעדן חלב של תנובה וטרה). ואולם כתב עת ספרותי הוא במיטבו מעבדה מתחלפת, וגיליונותיו נבדלים זה מזה על פני הזמן, כמו סדרה של צילומי סטילס שהתנועה ביניהם נתפסת רק בדיעבד. 

לא רק בבחירת תמה נפרדת לכל גיליון מתנהג "גרנטה" כמו מוצר קפיטליסטי. כתב העת "גרנטה" נולד בקיימברידג' בסוף המאה ה־19 כמוצר ספרותי אליטיסטי, אך נקלע לקשיים כלכליים ועבר בשנות ה־70 טרנספורמציה מקיפה: הוא נעשה למותג בינלאומי עם שלוחות "ב־14 שפות וב־3 יבשות, מברזיל ועד שבדיה, מסין ועד טורקיה, מיפן ועד ספרד", כפי שכתוב על שער הגיליון. 

"גרנטה" שלאחר המשבר הכלכלי נעשה למכשיר של הגלובליזציה, של מה שנקרא היום באקדמיה "ספרות עולם": ספרות החותרת למצוא מסילות בין הספרויות השונות - כלומר בין המערב לספרויות שהוא מחשיב כאקזוטיות - ולכונן בתוך כך את הספרות העולמית כמפעל תרבותי גלובלי שמשמר את היררכיות הטעם הישנות (בגיליון הנוכחי יש כמה טקסטים שתורגמו מתוך גיליונות "גרנטה" ישנים באנגלית, אלא שהם מהחלשים ביותר בקובץ, ונוכחותם בתוכו נקראת כמין תמרור־טעם תלוש). 

העובדה שהסיפור על יחסי "גרנטה" והכסף לא נמצא בגיליון היא יותר מבעיה של ביקורת עצמית; שכן הסיפור הזה הוא קריטי לגבי השאלה איך ספרות, וכתיבה בכלל, יכולות להתבונן באופן ביקורתי בכסף: מהיכן מתבוננים? במקום להפנות חיצים מפוזרים וחלושים כלפי החשודים הרגילים (טראמפ, תעשיית הנפט, מוצרי יוקרה וכו'), היה אפשר לשאול איזו ספרות צריכה להיכתב במציאות שאלה הם ערכיה, שאלה הם תנאי הקיום שלה: נגישות גלובלית, מראית עין של חדשנות וגיוון ותו איכות של קיימברידג'. 

גרנטה (GRANTA) מגזין לספרות חדשה, גיליון 7: כסף; 

עורכות: ארנה קזין ויונית נעמן, 285 עמ'

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו